לרצות לחתוך לך את הידיים,
ככה כמו שזה נשמע..
להצמיד את הסכין היפנית טיפה יותר חזק ליד שלך, שטיפה רועדת,
מונחת בתוך כף היד שלי-
אתה צועק עליי להפסיק-
אתה מפחד ממני, היית בטוח שאתה יודע הכל ועכשיו אתה כבר לא
משוכנע..
אבל אני כלכך רוצה..
כמהה לראות טיפת דם אדומה יורדת ממך- יורדת בגללי.
אני והאדום שלי, לך תבין.
בכיתי לידך...רציתי לבכות עם קול...
להגיע לסערת רגשות מושלמת-שלא תדע מה לעשות..
שתשתגע,
שתבכה גם אתה..שפעם אחת תבכה...בגללי...מולי...
מסתכלת לך בעיניים ורואה כלום.
לא מצליחה לראות את עצמי דרך העיניים שלך,
האם זה אומר הכל, האם זה אומר כלום?!
אלוהים איך הייתי רוצה שתהייה טהור..
לא במובן שאתה חושב, אלא פשוט שתסתכל עליי כעל עצמי
ולא בהשוואה לאמת אחרת, לדברים מהעבר...
-להן-
ואתן ה-הן שאני לא מצליחה להתמודד איתן..
עם הכמות, עם האיכות..
הן מאיימות עליי ועורבות לי בכל מקום שאני הולכת אליו
וכשאתה אומר לי-לא משנה מה, אני פשוט לא מסוגלת להאמין לך.
נדמה לי שאני אוהבת אותך, וזה חדש בשבילי, לא הרגשתי את זה
מעולם,
לא בכיתי באמת על מישהו-אף פעם.
אף פעם לא דיברו אליי כמו שאתה מדבר, ממיס אותי במילים
שחלקן ריקות מבחינתי כי אני מרגישה שאמרת אותן כבר קודם.
אני מתמכרת למזוכיזם הזה שלי-לחפש כל דבר שקשור אלייך
לחטט בעבר שלך, לדעת הכל, לבכות על זה שאני לא הכל,
אפילו לא קורב לזה.
אין פאנץ' ליין ואפילו לא סיום רק שאתה שלי עכשיו ושאני כנראה
הורסת הכ, אבל חשוב לי להגיד את זה, גם אם אתה לא תשמע את זה
אף פעם.