אין עוד אוטובוסים היום. זה היה האחרון. השעה כבר מאוחרת
ועכשיו צריך לחזור הביתה.
אני רואה בזוית העין את קו 89 נח לו על הדרך. מחר יש יום עמוס,
נלך לישון.
הנמרים כבר ישנו כשעברנו את כניסת בית השגרירות הראשית לישראל,
שלושה עשר במספר שמרו ודאגו שלא יחדרו אויבים.
מנורת הכניסה היתה מנופצת, וריח השקד השרוף מילא את ראותינו.
שוב המחתרת, הבקשות שלהם מוגזמות כבר.
הבית הגדול היה חשוך כמו הלילה וקולות של פסנתר מילאו את
החללים הריקים שהיו מלאים בצללים. התקדמנו בשקט לעבר החדר שפעם
היה חדר השינה ועכשיו הוא מפקדתינו. האדמירל איגוסיו הפסיק
לנגן כשראה אותנו מתקרבים.
"שניכם מנסים להתגרות במזל שלכם?! אתם רוצים למות? אז תמותו
במלחמה! לא בצפייה באוטובוסים! זה עוד יטמטם לכם את המוח!" לאט
לאט עם הדקות מהירות יריקת המילים שלו ירדה ואזרנו אומץ לנגב
את פנינו. "אתם לא מבינים- אי אפשר להשתלט על האוטובוסים. הם
שייכים למחתרת. ואין דרך להגיע אליהם."
הוא לקח נשימה קטנה והתיישב בחזרה. הניח את ראשו בין ידיו והחל
בוכה בכי תמרורים. פרננדו ורגס שלא הבין מה הולך, בהה בי
בעייניו השחורות, מנסה למצא תשובה. ואנוכי שאינני מתמצאת היטב
ברגשות אנושיים, לא יכולתי לעזור לו. אז שנינו פרשנו והלכנו
לישון. בלילה יכולנו להמשיך לשמוע את הצעקות של האדמירל שלא
יכל להפסיק למרר על גורלינו. ידענו שהמלחמה הזו הולכת להיות
יותר קשה מהמתוכנן.
ות'אמת, לא תכננו הרבה.
בבוקר התעוררתי למשמע צרחותיו של סאו קרדוסו שהתהלך בין החדרים
כשראשו צבוע אדום. המחתרת.
האדמירל איגוסיו תפס את ראשו של סאו בין ידו ושלף מכיסו מטפחת
בה נעזר לנגב את פניו של סאו ההיסטרי. הרוחות נרגעו בבית
השגרירות וגם סאו נח  לו לרגע. במטבח היה פרננדו ורגס שניסה
להכין לכולנו שקשוקה. הוא חתך עגבניות ופלפלים והכין כבר את
הביצים והמחבת היה חם וכשפתח את המקרר, התחיל לקלל בצרפתית את
חברי המחתרת.
"מה הוא אומר?" שאלתי את האדמירל איגוסיו. "הוא מקלל את מי
שלקח לו את כל התיבוליות בצל של קנור....בטח המחתרת.."
במהלך הארוחה היה אפשר לחתוך את השקט בסכין. סאו קרדוסו ישב
וניסה להבין איך נכנסו חברי המחתרת וחטפו מאיתנו את מלאי
תיבוליות הבצל של קנור.
פרננדו ורגס ישב וניסה להבין איך אנחנו אוכלים את השקשוקה
כשאין בה בצל.
אני ניסיתי להבין איך זה שיש לנו נמרים, שלושה עשר במספר,
שמגינים על בית השגרירות ועדיין חברי המחתרת נכנסו.
האדמירל איגוסיו לא ניסה להבין כלום. מוחו הזעיר היה עסוק בלתת
פקודות לאצבעות הידים לטפוח בעצבנות על השולחן. ואז- זה היכה
בי.
"הם הלכו ברגל!" צעקתי בהתרגשות!
"דיי- תשבעי ככה." ענה לי סאו קרדוסו בחוסר עיניין ועדיין שיחק
עם האוכל בצלחת.
"תן לילדה להגיד את מבוקשה." נבח עליו האדמירל איגוסיו ודממה
שררה בחדר.
"אם הם הלכו ברגל- משמע הם עזבו את האוטובוסים לבד בלי השגחה.
אם אנחנו נצליח להערים עליהם בלילה הבא שהם יציקו לנו ונחטוף
את האוטובוסים- התחבורה הציבורית תהיה שלנו! ואחרי זה- מי
יודע- אולי גם העולם!"
"לואיזיה קאולור דה מיאלו, יש דברים בגו. תסתכלו על הפלישה,
אנחנו נהיה מפורסמים! נחטוף את האוטובוסים ונצליח להשתלט על
המחתרת! כל זה יהיה הערב!" האדמירל השלים את דבריי בדיוק.
וקיבל יותר אהדה לרעיון ממני. גברים...
"אבל איך נצליח לדעת בידיוק איפה יהיו האוטובוסים כשנבוא לחטוף
אותם?" סאו קרדוסו שאל בחוסר עיניין.
"המממ.....אין לי מושג..." אמר האדמירל והרוח עזבה את מפרשיו.
הוא התיישב והמשיך לטפוח על השולחן בעדינות.
"לואיזיה ואני צפינו באוטובוסים כל חיינו, אני מניח שאנחנו נדע
מתי הם פולשים. אנחנו נדע. ונכבוש!" פרננדו התלהב.
"תהיה בשקט ילד! אני מנסה לחשוב!" צעק עליו האדמירל ופרננדו
השתתק.
"אני יודע! אולי פרננדו ורגס ולואיזיה ידעו את הדרך כי הם צפו
באוטובוסים?" האדמירל אמר וסאו קרדוסו התגלגל מצחוק.
בלילה התחמשנו בדאו של קלאו ברמה 5 ויצאנו לכיוון משכנם של
המחתרת. על הגדר היה שלט שהיה כתוב עליו "מחתרת אנשי הזבל.
הכניסה מכאן". כל האידיאולוגיה של האירגון הזה היא לוקה בחסר.
פעם, כשישראל היתה שלמה, אז האנשים היו מסתובבים יחד אבל מאז
המיקרה בכור התחתי של דימונה, האנשים קצת השתנו, ישראל קטנה,
בעולם שולט סדר עולמי חדש שבו יש שליט עליון ויש פרובינקיות
שמפוזרות בעולם, כל פרובינקיה נשלטת על ידי שליט השגרירות
הראשית. אצלנו, אדמירל איגוסיו הוא השליט והמתנגדים לו הם
מחתרת אנשי הזבל, שדוגלים בכוח להתלבש. מי שלא לבוש היטב, מוצא
להורג.
המחתרת היוו מאז ומעולם בעיה לתושבי המקום, הם נולדו מעוותים
כתוצאה מפגיעה של הקרינה אז הם הושלכו לזבל בילדותם ודבק בהם
ריח הזיעה. בהתחלה זה היה הסממן שלהם, אנשים מסריחים = מחתרת
אנשי הזבל. אבל עכשיו כשזה הפך להיות פופולרי להתלבש יפה
ולהסריח מזיעה, הרוב הצטרפו למחתרת. אותי תמיד לימדו שאסור
לחשוב אפילו להצטרף אל הכופרים הללו, אבל יש להם אוטובוסים וזה
מכונה מלהיבה. איך שהדלת עושה טססססס כל פעם כשפותחים אותה,
האקורדיון באמצע, הצבעים, כחולים ואדומים והיופי של המכונה
הענקית הזאת שדוהרת לה במרחבי המדבר.
אני עמדתי שם אל מול השלט של המחתרת. "הכניסה בלבוש הולם
בלבד." והסתכלתי על המדים שלי, מדי צבא ההגנה לשגרירות ישראל,
והרגשתי מזופתת.
פרננדו ורגס פרץ את הדלת וכולנו נכנסנו אחריו. כמו שחשבנו, אף
אחד לא היה שם. כולם הלכו למעשי הוונדליזם שלהם.
הסתובבנו בתוך מתחם רידינג שהיה בבעלות המחתרת. אפילו לא נפש
חיה.
האוטובוסים חנו שם, רובצים בשקט על האספלט החם שנשמר עוד
מהתקופה שהיה פה ים.
פרננדו וסאו חיפו עלינו, כשהאדמירל ואני רצנו לכיוון
האוטובוסים.
"את תקחי את הכחול ואני את האדום" הוא צעק לי. נכנסתי פנימה
והתיישבתי מול ההגה, הדוושות הגדולות, הרגשתי כמו אלוהים,
היופי של המכונה הועצם עוד מבפנים.
את הדרך החוצה עשינו כשההרגשה היא שניצחנו את המחתרת.
יש לשגרירות ישראל אוטובוסים.