חבר שלי אוהב לתת שם לכל דבר. אני לא מדברת על שמות חיבה, כמו
למשל שאבא של סיוון קורא לאוטו שלו "מירנדה" ומדבר אליו כאילו
הוא היה בחורה. החבר שלי לא מדבר אל חפצים הוא פשוט נותן להם
שמות, שמות של אנשים, לא סתם שמות אקראיים, כמו שנותנים לכלב
או לחתול, אלא שמות של אנשים ספציפים וכאלה. זה התחיל אצלו,
ככה לפחות הוא סיפר לי, כשהיה בתנועה והמדריך שלו, אלון יצחק,
נהרג בפיגוע. החבר שלי הוא אדם מאוד רגיש והיה לו קשה להתמודד
עם האובדן. זאת בעיה שקוראים לה סינדרום הפוסט-טראומטי, ואני
יודעת, אני כבר שנה שניה לומדת פסיכולוגיה.
בכל אופן, אחרי כמה ימים שהוא ישב לבד בחדר שלו ובהה בקיר,
החבר שלי (שאז עוד לא היה חבר שלי) החליט לתלות תמונה של
המדריך שלו על הקיר, שזה בסדר, אני מניחה, אבל אחרי שחלפו עוד
כמה ימים הוא החליט לקרוא לקיר "הקיר על שם אלון יצחק". אם היו
שואלים אותי, הייתי שולחת אותו כבר אז לקבל טיפול, אבל כמו
שכבר אמרתי, עוד לא הכרתי את החבר שלי וההורים שלו חשבו שזה
יחלוף מעצמו.
הם טעו נורא. כשסבא של חבר שלי נפטר הוא קרא לשטיח בחדר שלו
"השטיח על שם פרנץ פיכמן", או בקיצור, "שטיח פיכמן". והקיר היה
עדיין "קיר יצחק". ואחר כך, לשם האיזון, הוא קרא לספה בסלון על
שם סבתא, שאמנם נפטרה כשהוא היה בן ארבע, אבל עדיין לא זכתה,
להיות מונצחת. ואם ניסיתם לשרטט קווים גותים לתופעה והחלטתם
שמדובר בהתמודדות אי רציונלית עם מוות, אז אתם טועים, כי אחרי
שקיבל 94 במבחן באלגברה הוא החליט לקרוא לדאבל קאסט שלו על שם
המורה זהבה לוי, שבכלל בכלל לא מתה. ובאותו חודש, לכבוד יום
האם, הוא לקח את אימא שלו לחדר, הראה לה את שולחן הכתיבה שלו
וסיפר לה שבמקום מתנה הוא החליט לשנות את שמו של השולחן
ל"שולחן על שם חנה פיכמן-צוקר". והיא, שלא קיבלה את זה
בהתרגשות שהוא חשב שהיא תפגין, התעלפה על פרנץ פיכמן.
בגיל שבע עשרה הוא החליט לעבור למישור הלאומי, היה אז בדיוק
יום השנה המאה להולדת בן גוריון והחבר שלי סבר שמין הראוי
להחליף את שמו של חדר האמבטיה ל"חדר האמבטיה ע"ש דוד בן
גוריון" או בקיצור חאמב"ג. כמו כן נחנכו באותה שנה "הויטרינה
על שם ביאליק" ו"מנורת השולחן על שם כצנלסון". אני חושבת שאין
בכלל ספק שהחבר שלי הוא אחד הציונים הנלהבים יותר שאני מכירה.
הוא אפילו התגייס לקרבי - חיל שיריון. ולכל הבלטות בחדר קרא על
שם חברים מהפלוגה שמתו, וגם על שם כאלה שלא מתו.
אחרי השחרור, ובעיקבות לחץ כבד של ההורים שלו הוא נאלץ לעזוב
את הבית, מה שיצר אצלו בעיה אמיתית, פתאום היו לו כל כך הרבה
דברים חדשים והוא חש מחסור בשמות. החברים שעוד נשארו לו חשבו
שאולי זה יהיה הסוף של העניין, אבל אז אירע רצח רבין. הוא חנך
תוך זמן קצר את המיטה על שם רבין, המזגן על שם רבין והטלויזיה
על שם רבין. לוידיאו הוא קרא על שם בגין, לשם איזון. כשהשכן
שלו מהקומה למטה נפטר, הוא ערך טקס מרגש ובנוכחות האלמנה וכל
המשפחה חנך את ממטרות הגינה על שם יהודה ליברשטיין. כל העסק
מאוד הרגיז את בעל הבית שלו שפחד שאחר כך יגידו שאלה לא ממטרות
הגינה שלו והוא העיף את החבר שלי מהדירה.
אבל זה לא הזיז לו, לחבר שלי. כי את החבר שלי שום דבר לא
עניין, הוא היה גר באכסניית נוער ליד פארק הירקון ועובד
בעבודות מזדמנות ואת רוב היום היה מבלה בלתת שמות לדברים. הוא
היה תולה עליהם שלטים קטנים מקרטון עם השמות או לפעמים מקשקש
בלורד שחור שזה הספסל על שם שוורצמן - ושוורצמן אני יודעת, היה
סתם שם שהוא ראה על תיבת דואר של מישהו. כי השמות הלכו ואזלו
לו. הוא היה מדפדף בספרי טלפונים ומחפש שמות שהוא עדיין לא
השתמש בהם.
וכל היום אחר כך התחילו להגיע המכתבים. כל מיני עורכי דין
שלחו תרומות על שם קהילות שנספו בשואה וכאלה, ובגלל זה עד היום
לכל הגרביים שלו קוראים על שם עיירות בפולין. והכסף היה לא
נורמלי, עשרות אלפי שקלים זרמו מהסוכנות ומאנשים זקנים כאלה
שלא תמיד ידעו בדיוק למה הם קוראים על שם יקיריהם. החבר שלי
התחיל לחיות בסטייל. הוא עבר לגור בפנטהאוז על שם יוסי בניון -
והוא בכלל לא אוהב כדורגל החבר שלי, הוא רק אוהב לתת שמות
לדברים.
אני יודעת מה אתם בטח חושבים עכשיו, אבל אני לא כזאת, אני לא
נמצאת איתו רק בגלל הכסף. אני לומדת שנה שניה פסיכולוגיה ואני
צריכה יותר מדברים חומריים. החבר שלי הוא אדם רגיש ואוהב
ומקסים ורומנטי.
פגשתי אותו בחנות למוצרי חשמל, הייתי שם עם אימא שלי וחיפשנו
מדיח. הוא קנה מיקסר חדש  ושאל את אימא שלי איך קוראים לה.
אימא שלי לא רצתה לענות אבל אני התעניינתי למה הוא שואל (הוא
גם די חתיך, החבר שלי) הוא סיפר לי שהוא יקרא למיקסר על שם
אימא שלי וזה די ריגש אותי. עוד באותו לילה פגשתי את הזין שלו
על שם אולסי פרי.
מאז אנחנו גרים ביחד, אני והוא וכל השמות האלה מסביב. ובעיקרון
די טוב לנו. כל בוקר החבר שלי הולך לחפש שמות לתת לדברים, ואני
סתם, מסתובבת עם חברות ומדי פעם קונה בגדים חדשים כדי שהחבר
שלי יוכל לתת להם שמות. אני הייתי מוכנה לסבול הכל, אפילו את
פלמח זאבי שהיה מגיע מדי פעם לחלוק כבוד למכונת הכביסה על שם
אבא שלו, אבל יום אחד, בזמן שטיגנתי חביתה במחבת על שם דן
שילון, פתאום קלטתי שהוא לא קרא לשום דבר על שמי.
היה לנו חלון על שם החברה הקודמת שלו ולידית של הדלת הוא קרא
על שם לטישה קסטה ומזוודה על שם מיכל ינאי. ומה אני? אני כלב?
(הלוואי, היה לנו תנור חימום על שם הכלב טוליפ, זה של דליק
ויליניץ).
כששאלתי אותו לגבי זה הוא קצת החוויר. הוא סיפר לי כמה הוא
אוהב אותי, יותר מכל דבר אחר בעולם, והוא פשוט לא מצא משהו
שראוי לשאת שמי.
"מה לגבי הג'יפ החדש?" שאלתי. הוא הניד את ראשו בעצב, "חוץ מזה
התכוונתי לקרוא לו על שם מוטי קירשנבאום."
אז החלטתי שניפרד. אני לא חושבת שהחבר שלי בשל למחויבות, ואני
יודעת על מה אני מדברת, זוכרים - שנה שניה פסיכולוגיה.