הוא עומד ליד המסילה, מחכה שהחלום שלו כבר יגיע. והוא עומד,
ומחכה, עד שנגמר לו כבר מהחיים.
הוא חוזר הביתה ומרגיש לבד, חושב על כל החלומות של האנשים
שבאים ומחכים לרכבת ומתאכזב שיש כאלה שהחלום שלהם כן מגיע
אליהם, למה דווקא אליו לא?
הוא עומד ליד המסילה, בוקר אחרי בוקר אחרי שהוא פוקח את
העיניים. גם כשהוא ברחוב הוא מחכה לחלום שיבוא, ובשבילו-המסילה
תמיד פה בצד, הוא תמיד רואה אותה בזווית העין.
הוא עומד ליד המסילה והיא עוברת לידו ברחוב, אבל מרוב שהוא
חיכה הוא בכלל לא שם לב, ועכשיו הוא פספס וזאת היתה התחנה
האחרונה.
עוד אדם שפספס את רכבת האהבה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.