את כבר לא אוהבת אותי, הוא אמר, עת עמד לידי ונשען על מעקה
רעוע.
ואני לגמתי שתיקה ארוכה ולא העזתי להביט אל תוך מבטו המתחנן.
המילים נכנסו בי פנימה וסתמו אותי.
הוא הניח ידיו על פניי, הביט בי במבט שותק: למה את לא מסתכלת
עליי יותר?
אני לא רואה בך כלום, עניתי. העיניים שלך כבר לא קוראות לי
לבוא.
עיניים עצובות בוהות בי עכשיו, מחכות לעיניי שלי, שיבואו
ויתערבלו איתן
כמו שתי נשמות הטובעות זו בזו.
ידיו נטשו את פניי ונזרקו לצדי גופו השפוף שנראה קטן יותר מאי
פעם.
הרוח צלצלה כענבל בפעמון הכנסייה הישן. השקט שתק והיה חסר
אונים.
צעדתי צעד אחורה, הוא לא זז ורק ריסיו הארוכים הבהבו כמו שני
פנסים ביום סגרירי. אני חושבת שכדאי שאלך- שברתי את השתיקה
הנוראית.
כבר הלכת מזמן, הלכת מבלי לומר לי מילה אחרונה של חסד.ואולי לא
אהבת אותי מעולם. קולו בקושי נשמע- כמו ציפור קטנה ופצועה. אבל
אהבת אותי... אהבת!
היית מדברת אלי בניגון, מכסה אותי בליטופייך העדינים, היית...
דיי! הייתי, הייתי ועתה אינני עוד. אני נקרעת מעלייך, הולכת,
עוזבת, נוטשת.
סובבתי גבי והתחלתי צועדת לעבר השממה. הוא צעד אחריי בצעדים
כבדים:
לאן שילכו רגלייך, ילכו רגליי. אתה הולך לשיממון, אתה הולך
לאבדון, לך לאן שתלך, רק אל תלך אחריי. רגליי לא ילכו אם לא
אלך אחרייך- קולו קרע את דממת הכאב. מה אתה אוהב בי? אין בי
דבר יותר לתת לך, אני ריקה מתוכן, אני...
רגליו האטו את צעדיהן, אט, אט הוא פסק מללכת. רק רגליי שלי
המשיכו והמשיכו ללא מעצור, עד הגעתי אל מחוז בדידותי ופרצתי
בבכי קורע שמיים, מפיל כוכבי אהבה ואמת. עתה כבר לא היו שם
עיניו, ידיו וצעדי רגליו המוכרות כל כך.
הייתי אני ולבי הבוגד בי. |