יש לי שלוש שניות לקום, שלוש שניות, אחרת, אני לא יודע מה,
הכול הולך, הכול מתפוצץ, שלוש שניות, אז אני קם, וצועד,
ומשתחרר, זהו. הפעם השלישית הלילה שאני קם לשירותים, ככה זה כל
לילה, פעם זה לא היה ככה, פעם זה היה הרבה יותר.
ועוד פעם אי אפשר לישון, אז אני נשאר ער, מקשקש עם הזריחה,
ואחרי שהשמש מתעוררת, הרחוב קם, ואחרי זה כל העיר, ואני כבר
מזמן ער, אבל אני ממזמן כבר לא חלק מהרחוב הזה, ואף פעם לא
הייתי חלק מהעיר הזאת, אני חושב, הנשמה שלי לא מתאימה לה.
אני מנוכר מהאנשים האלה והם מנוכרים אלי, אם זה לא היה מצחיק
זה היה עצוב, האירוניה היא שכך זה היה תמיד, גם לפני 50 שנה,
כשהייתי אחד מהצעירים האלה שאני כל כך סולד מהם. לא התחברתי
אליהם, רודפים אחרי כסף קל ואהבה פשוטה, ואני מחפש שחרור לנשמה
ואהבה נצחית.
היום, הם מסתכלים אלי במבט מזלזל, בדיוק כמו לפני 50 שנה,
ההבדל הוא שעכשיו יש שם גם רחמים.
הגיע הזמן לצאת החוצה, לתפוס קצת אנושיות ולהקיא אותה בחזרה.
אני מתלבש ויוצא, עדיין על שתי רגליים, בינתיים, זמן המקל עוד
יגיע, בקרוב, בקרוב מאוד.
חורבן בית המקדש שלהם, הנאסד"ק מת, הפיגועים שוצפים וקוצפים,
מאות דתות חדשות ואלפי מאמינים. הם באבל, דור אבוד, עם אבוד,
אני כבר מאחורי כל זה. כשיש לך פרספקטיבה על כל הדברים האלה אז
אתה הרבה יותר מפוכח, הרבה יותר רגוע, אבל עם זאת המצב עדיין
דפוק, אתה עדיין סובל, ועדיין אין מה לעשות נגד זה, אבל העיקר
הפרספקטיבה. אין לי חוכמת חיים, אין לי מה לספר לנכדים שאין
לי, ואין לי שלווה, אבל לפחות אני יכול לשבת בצד ולומר שאני
הייתי שם, ואני עברתי את כל זה, ושרדתי, עכשיו אני סוף סוף
יכול להתבטל בשקט.
המדרחוב הומה אדם, אני זורם ביניהם, רואה ואינו נראה, עיניים
עתיקות וחכמות מאחורי פרצוף מקומט מסתכלות על אנשים, אני אוהב
כל כך לבקר אותם ואת דרך החיים המעוותת שלהם, פעם זה היה
במהפכות וניסיון לשינוי, היום זה בחיוך מריר ומחשבות ארסיות
ותו לא.  
מסתכל על אחד מהם ממושכות. "מה אתה רוצה סבא?" הוא שואל, "אני
נראה לך סבא?" אני שואל אותו בחזרה, "כן, אני יודע....." הוא
עונה ומרכין ראשו, "זה מדהים הדבר הזה, איך אפשר לגרום לכם
להרכין ראש בכזו קלות, אל תדאג, אני הייתי טיפש כמוך פעם, וגם
אתה תהייה טיפש כמוני" אני אומר לו, "אז מה אתה רוצה?" הוא
שואל, "שום דבר בעצם" אני עונה לו בשלווה והולך, עוד אפשר
לשמוע אותו מאחורה מסנן איזו קללה עסיסית, אין ספק שלשמוע
אנאלפבת פרימיטיבי כועס כשלמעשה הוא לא יכול לעשות כלום הוא
אחד מהדברים היותר מהנים ביומיום שלי.
מתקדם לי לאיטי, מגיע לתחנה, עולה, יושב כהרגלי במקום השמור
למנודי החברה, הנהג, בן 60 לערך, מנסה לפתח שיחת חולין על
ענייני היום הבוערים, לא רוצה שזקנים ממורמרים ידברו איתי,
מספיק לי אחד, אני עובר אחורה בשקט.
תמונה מעניינת נפרשת לפני, האוטובוס על שלל האנשים הנמצאים בו,
הנהג וסדרנו המנהלים כהרגלם שיחות שש-בש על פוליטיקה רגעית,
ילד בן 12 עם ווקמן, נער בן 15 עם עיתון, שקוע בתוך עצמו, זוג
אוהבים אבודים בינם לבין עצמם, צעירה בת עשרים ממהרת, חבורת
ילדים בנאלים, ועוד מכל טוב הארץ. לנהג וסדרנו אני בז, הילד
מעורר בי אדישות, הנער מעורר בי דווקא הזדהות, האוהבים מעוררים
בי ערגה לימים אחרים, הצעירה מעוררת בי תשוקה, והילדים מעוררים
בי שנאה. ואני, אני פסיבי לגמרי, מאוחר מדי להתעורר באמת.
יורד מהאוטובוס, הולך לעבר קופת החולים, מחכה שם בחדר ההמתנה,
אנשים ששעון החול שלהם עוד רגע מגיע לקיצו עומדים שם ומסתכלים
על הגרגירים נופלים, את השנים האחרונות שלהם הם מבלים בחוסר
מעש, מסתכלים בפרצוף אטום על רכבת היומיום יוצאת מהרציף ושוכחת
לקחת אותם, אני באותו מצב, רק יותר מהורהר, יותר מיוסר.
"תיכנס בבקשה" אומר הדוקטור, "כן דוקטור, מה התוצאות?" אני
שואל אותו, "לפי כל המבחנים שעברת" הוא אומר ואני כוסס
ציפורניים, מחכה לתשובה שתחרוץ את דיני, "אתה במצב פשוט מצוין,
אני מעריך שיש לך לפחות עוד עשרים שנה לחיות" הוא אומר.
עוד עשרים שנה, עוד עשרים שנה של חוסר מעש, עוד עשרים שנה של
תיסכול, עוד עשרים שנה של מרירות, יש לי עוד עשרים שנה לחיות
בבועה הזאת שנקראת זיקנה, אני פשוט צוחק, צוחק לו בפנים, מתפקע
מצחוק, אני יוצא החוצה, ופשוט צוחק, מסתכל לשמים, וצוחק. אם זה
לא היה מצחיק זה היה עצוב.