אישה נעימה בצעיף ארגמן, ישובה תחת עץ הפרי. ירוקת עליו מטפטף
בטל הבוקר. הרוח נושבת מדרום.
מוקדם קמה, יוצאת במרוצה לכביש הריק, חסר משמעות. עץ הפרי מחכה
באופק. שערה האדמוני מרשרש, מתעופף במשב הרוח הקרירה של הבוקר
שהקדים לבוא. הבריזה מלטפת מצחה, כל סערה נוקשת על לחיה.
שנים נהגה כך אישה נעימה בצעיף ארגמן. אישה נעימת הליכות,
נעימה למראה, נעימה לאדם.
נער מבועת, ראשו זהב, חבוי מאחורי קיר לבנים, עומד ורועד עד
לשד עצמותיו. רקמות עורו המת בולטות על פרצופו השחום, חסר
החיים. עיניו, קטנות וצנומות, כמבנה גופו, שקועות בפנים כמו
שכבו כמו נערה על החוף.
מוקדם מאוד קם, הלך לאיטו ברחובות הריקים. לא הייתה נפש, אף לא
נפשו שלו. ריקני היה הרחוב ושרוי בחשכה. ניגש אל הקיר המחוספס
למשעי. חסר אהבה ושוטה, גישש בידיו למצוא אבן, חזקה, שבה
יאחז.
איש צעיר בכובע לבן פסע ברחוב ושרק, פזמון ידוע, משהו מוכר.
כסיה שחורה עוטפת כל יד, משנה את צבעה בעת שהכובע הלבן נראה חש
תחת מנורת הרחוב שמאירה באור חלוש.
צעדיו נגד הרוח, מתקדמות לעבר עץ הפרי. הוא בא מכיוון צפון. עם
כל צעד מרגיש הצעיר כבתוך חלום, כזה שחולמים רק בלילות
מסוימים, אנשים מיוחדים, אוהבים צעירים ורגשנים.
כובע נראה מחליק למדרכה וצעיף מתעופף ברוח הסוחפת דרומה. הרוח
מתחזקת, הטפטוף הופך לסערה, חשכת הרחוב משחררת יללה. המנורות
משתכשכות באוויר הדל שנדמה שלעיתים נעלם. ובאפלה, נראות הידיים
הצעירות, חסרות הקמטים, מגששות לעבר הצעיר שמחכה ולא מרשה
לעצמו להיסחף על אף הרגשתו ורצונו להסתער. עקבים נשמעות על
המדרכה החרוכה. לעיתים מחליקות מכפות הרגליים הלבנות והעדינות,
כמו אלה של בובת פורצלן. אך הצעדים מתחדשים, ורק מתגברים, עד
שלבסוף נשמעת החבטה. חבטה של רגש, של תשוקה, חיבוק מלא עוז
ותמורה. של צעירים אוהבים, אהובים ונאהבים, רגשנים ומשתוקקים.
דמעות זולגות מעיניו של נער, רועד היה. בשקט ישב מאחורי הקיר
והביט באוהבים. עיניו פערו ופיו התהדק, ידיו אחזו באבן. דבר לא
הסיט את תשומת לבו מהמחזה של האוהבים הצעירים. מחזה
סוריאליסטי, כזה שלא חלם שיקרה לו מעולם. חלום שרק אנשים
מיוחדים יכלו לחלום אותו. אנשים צעירים, שלמרות הכל מגששים
באפלה ומוצאים האחד את השני.
והנער ידע, הם נועדו זה לזה. ובכה.