דנה התפשטה לבקשתי מאחורי הפרגוד, יצאה בעדו, ישבה על המיטה
ואמרה:"דוקטור, מאז גיל חמש חשך עלי עולמי, שבע עשרה שנות
עיוורון, אנא רפא אותי".
ליטפתי בידי את לחייה החלקות והיפות, חפנתי בכף ידי את שיער
ראשה המדהים והבטחתי לעשות את המקסימום: "ובכן, אני אשתדל
לעזור לך, רק הקפידי להשמע לכל הוראותי מבלי להסס".
דנה שילבה את אצבעות ידיה הקטנות והיפות ונמסה נוכח האפשרות
שראייתה תשוב:"כן דוקטור, כן, כל שאדרש דוקטור".
הפשלתי את מכנסי נתתי בידי דנה את זרגי ושאלתי אם הייתה אי פעם
עם גבר. דנה השיבה בשלילה ורק שאלה על פשר הדבר שנוגעות בו
ידיה.
חייכתי מסופק ועניתי:"זה הדבר שעשוי לרפא אותך, שימי אותו בפה
ולקקי אותו בלשונך, עד שיתקשח".
בידה האחת כמו מתוך טעות נגעה לא נגעה באשכי, ובידה השנייה
הובילה את זרגי אל פייה שעשה בו תענוג, כשחשתי בזרמתי המטפסת
אל עבר עולם שכולו קץ, עצרתי בעדה והסברתי:"הגענו לשלב האחרון,
עכשיו תשכבי על המיטה ותפסקי את הרגליים".
ירדתי אל בין רגליה והרטבתי אותה, רכנתי מעליה וידעתי אותה.
גופה הקטן התפתל תחת גופי המענג ומיתריה הבקיעו בטון משכר:" כן
דוקטור, כן, אני נרפאת, כןןןןןןןןןן, כווווווווווווווווו,
כןןןןןןןןןןןןןןןןןןן, דוקטור אני רואה, דוקטור תודה לך אני
רואה".
אז פקחה את עיניה ובדרה את שיערותי. נתתי בידיה סך של 200
דולר. כמו כל שבוע במלון באזל התל אביבי שם דנה הגשימה לי
פנטזיות. היא העיוורת ואני תמיד רופא. בסופו של עניין היא
הייתה ממהרת לאוניברסיטה ואני למשפחתי ולעבודתי כמנהל מפעל
תעשייה משגשג במרכז הארץ.
ערב אחד, התקשרה אלי דנה הביתה שלא כהרגלה וזעקה בעד השפורפרת
"אני רואה ! לא יאמן אבל אני רואה!".
"מצחיק מאוד" הזפתי בה, אמרתי שאסור להתקשר אלי למספר הזה.
"לא אתה לא מבין", הסבירה, "מאז שזיינת אותי בצהריים, אני רואה
מאה אחוז גם בלי המשקפיים".
למחרת דנה