בינות שיקמים מתי מספר ושפע של חולות,  
לפני מאה שנה ועוד, רקמו פה חלומות.
משיזפון קרעי בלויים, הבזק שרירי עמל,
רקמו חברה "יודעת תת", לוא דווקא לקבל.
ידעו רעב ומחלות, "אם אין אז נתגבר".
חלקו חלום כל כך מתוק, עם קושי ומחסור.
ופלא התרחש להם, נסים של נעורים.
כנגד כל הספקנים, יד החלום תגבר.

בין החולות צמחה לה עיר,
בינות הרים מושב,
בעמק קם קיבוץ ראשון,
אלי גלות מופנה הגב.

תלאות אלפיים שנות גולה, ניסו למחות במחי.
עברית שוקמה. שפה יפה, רק עבורך אחי.
קובצו לכאן קצווי עולם, ונידחי תבל,
ויחד בשזירה אחת, מוקמת ישראל
תינוקת חמודה כזאת, מותקפת על הסף
טרם נמלא לה יום אחד, יודעת קול תותח
אך החלום כוחו עומד לה, מעלש, ונתגבר,
בקהילה יודעת תת זה לא נורא וזה עובר.

העיר אחי ערים כעת
השביל הפך לכביש
וכל הארץ גן פורח
קדימה ישראל

הזמן שוטף בשצף קצף, לחלום אין זמן.
תעשיה וחקלאות קולחת, אמנות גם כן.
בין מלחמות לבין פריחה, דוהה מעט ה"דרים".
הארץ אצה מתפתחת משילה עלים.
הנעורים חלפו כמעה, עמם גם התמימות,
וחפצים הכל לקחת, אין כל חמימות.
ומה יקרה בעת צרה עלינו מי יגן,
כשהתפוז מכבר איננו, השומר ישן.
הפרדסים יובשו אחי,
והטקסטיל נדם.
הארץ רצה מתפתחת,
ארץ להד"ם.
 
המושגים שונו מכבר, חדר אינו בנין.
תעשיה של שנור רואה לה נחת, על נחלים של דם.
דמי רעי מתוך הקרקע זועקים לריק,
האם לשווא דמך נתת? רעיון מעיק.
האם נגזר שגם הפעם, שוב בשלישית,
בגלל שנאה וחוסר אופי נידרש לצאת.
ואם רק נאמין עוד פעם, נחזור לחלום
אם נוותר מעט על חומר, לחיבת ציון.

אם המדבר רובץ לפתח,
מול כל פיתיון,
נשוב אלי חזון, ותום, ואורך רוח,
כוח הדמיון.