קוים בודדים נפגשים, נפרדים.
חוטי חיים נפרמים לגזרים.
נקודות מצטלבות של אור
וקווים ארוכים כל השאר.

עברת ברחוב, ראיתי אותך,
יפה מתמיד, זוהרת כל כך,
משימה עצמך לא בקו הראות,
וידעתי היטב, נסתיימה הרעות.

מואילה בטובך לחייך,
מזור ללב הדועך,
מותירה את מרחב הפגיעות,
המבט המוסט, המושפל, הזילות.

ומקבילות שבעבר אצבעותיי,
מסרקות בשערך עד בלי די,
ויפים הקווים מקבילים,
ולא יפגישו עולמי עולמים.

וקווים מקבילים חורשים את תלמם
לעולם לא יגיעו אלי יעדם
בלי מפגש, הצטלבות, מנוחה,
    ימשכו בתנועת אנחה.

ושקר מובנה בתוך האמת,
בלי יכולת הבחן ומשול או הפרד,
מסבר משפטים עלומים
וסתום לי פשרם עד לקץ הימים.