את קרן הכרתי בכיתה ג'. אני לא בדיוק זוכר אם התאהבתי בה כבר
מאז, ומה בכלל ידעתי על אהבה, ילד נאיבי בן תשע שלא יודע
מהחיים שלו, אני רק זוכר אותה באה לבית הספר בחולצה כחולה
מגוהצת ומכופתרת וחצאית כחולה שהיוותה ניגוד לרגליה הבהירות,
וכל התמונה הזאת היתה עושה לי מין משהו לא מוגדר, מביך למדי,
שהיום אני יכול אולי לכנות בשם התאהבות, או משיכה או משהו כזה.
הייתי מביט בה, בפני המלאך שהיו מרוכזות בלוח שבכיתה,ואני זוכר
איך לפעמים היא היתה אפילו מסובבת את ראשה אחורה, אלי, סתם
בטעות או משהו, ובדיוק כשמבטינו היו נפגשים הייתי מרכין את
ראשי בבישנות ומציץ בשעון היד החדש שקנו לי, שהספיק מאז
להתיישן להשבר להסדק ולהקבר איפשהו, והיא היתה מיד מפנה את
ראשה בחזרה אל הלוח כנראה באותו סוג של ביישנות... לפעמים
הייתי ממש מתאהב בה, ומדמיין שאנחנו אפילו חברים וכל זה,אבל
מאז ומעולם הייתי ביישן ולא אזרתי אף פעם את האומץ לומר לה מה
אני באמת מרגיש בפנים...
השנים עברו להן מבלי משים, ושום דבר לא השתנה. כלומר-מדי פעם
הייתי מביט בה וחש שוב ושוב את אותו החום ואותה הבושה, ואף על
פי שכל פעם החליפו מקומות בכיתה וכל פעם הייתי צריך למצוא את
הזווית המתאימה להביט בה מבלי שהיא תבחין בי, מכל זווית היא
נראתה אותה קרן יפהפיה טהורה וקורנת. בכיתה ז' או ח' כבר חילקו
אותנו להקבצות, כך שיצא לנו להיפגש לעתים רחוקות יותר, אבל
למרות זאת כשישבנו באותה ההקבצה לא יכולתי להסיר את מבטיי
ממנה, ולפעמים, כשהיתה באה עם חולצות שהיו קצת גדולות עליה
וידה היתה מונחת בזווית הנכונה על השולחן, יכולתי לראות מבין
השרוול הקצר של החולצה שלה את הניצנים של שדיה הבתוליים, והחום
והבושה היו משתנים למשהו אחר שלא ידעתי להגדיר. בכיתה ט'
נרשמנו לתיכון, ואף על פי שאהבתי כימיה ופיזיקה נרשמתי לאותה
מגמה שהיא נרשמה, מובן מאליו שגם באותו התיכון, איך לא, רק
אחריה. רק בכדי להיות קרוב אליה. במהלך הלימודים חיפשתי פה ושם
כל מיני תירוצים לא מוצלחים להתידד איתה, אבל חוץ מ"היי, מה
העיניינים?" פה ושם בהפסקות לא הצלחתי להפליץ משהו רציני
יותר.בסוף השנה היה לה חבר שהיא הספיקה לזרוק חודש לאחר מכן.
פעם אחת היא אפילו באה אלי הביתה, נדמה לי שזה קרה כשהיינו
בכיתה י' או י"א או משהו כזה, וביקשה ממני שאעזור לה להתכונן
למבחן באלגברה, ביוזמתה, כמובן. אני זוכר את עצמי הוגה את שמה
בלחש כל לילה לפני השינה בעודי מביט בירח ומבקש מאלהים שיעשה
משהו, רק טובה קטנה, בשבילי, מה אכפת לו, סך הכל עוד בורג
אנושי במערכת המכונות הביולוגיות האינסופית שבנה לעצמו ככה,
בשביל התחביב, בתקווה קלושה ואמונה ספקנית שאכן משהו, מתישהו,
יקרה, עד שהבנתי באיזשהו שלב מתקדם מאוד שאני ככל הנראה היחידי
שיכול לעשות משהו. אם אין אני לי, מילי אביטל. יכול. בטח. רק
אני. לא לא, לא אני. אני לא מהיוזמים, וזו הסיבה העיקרית גם,
כנראה, שעוד לא מצאתי כיוון ספציפי מעניין ומרגש או לפחות נסבל
ולא משעמם וכמובן מפרנס בכבוד בחיים. אי אפשר לומר שלא ניסיתי-
כלומר- הייתי ממש בונה לעצמי סצנות ואף תסריטים שלמים במוח,
בזמן הצבא, במיוחד, וגם במילואים, פה ושם, כשמצאתי את עצמי
בשיא השיעמום הבלתי- ניתן למיצוי ברגעים שאתה מרגיש הכי אפסי
ולא נחשב. בתקופת הצבא הייתי רואה אותה פה ושם בשכונה, לרוב
כשהיתה לבדה, לעתים עם חברות שלה, ולעתים רחוקות עם איזה ידיד
שלה, כשמראות מעין אלה גרמו לי לרצות לבלוע את הציאניד הכי
קרוב שהיה בהישג יד, כלומר שאף פעם לא היה, ואולי טוב שכך. עד
כדי כך היתה אוכלת אותי הקנאה בכל זכר שהיה בקרבתה.או במילים
אחרות- אם הייתי יודע על איזושהי חנות שאפשר לקנות בה ביטחון
עצמי הייתי שם את מיטב כספי שבעצם אף פעם לא הסתכם בסכום גדול
במיוחד על המוצר הבלתי מציאותי הזה. אך לא, לא אני. כנראה שאני
איזושהי מין מוטציה לא מובנת של עכבר-שפן וקצת אדם שתמיד מחפש
לו איזשהו כוך להסתתר בו ולדמיין סיטואציות שבמצב אחר היו בכיף
יכולות להתממש בידיעה שאם לא אזיז משהו לאיזשהו כיוון הוא פשוט
לא יזוז, וכמובן, לא הזזתי כלום ולא העזתי להזיז ולא ראיתי את
עצמי מזיז, משום שלהתחיל איתה היתה משימה קשה בשבילי בדיוק כמו
להזיז את האבנים העצומות האלה מפרו שאין איש יודע בוודאות כיצד
הם הגיעו לשם בימי קדם ללא אמצעים ממוכנים.
בתקופה הזאת של הצבא באמת הייתי זקוק לחברה. פשוט זקוק נואשות
לחברה בשר ודם לאהוב ולחלוק איתה את הכל, עם כל הקיטש שמשתמע
מכך. אני לא יודע אם חברי ידעו על כך באותה תקופה, אולי פעם
ניחשו, החברים הבאמת טובים שהיא, היא  ורק היא האחת, האחת
שלי.
אחרי שהשתחררתי, בהביטי יום אחד בראי, אחרי מקלחת , בהשתקף אלי
מן העבר השני של המראה דמות הלוזר שלא יעשה כלום למען עצמו
ואושרו אך יתן את נפשו למען אחרים, נפל לי האסימון שהיה כבד
מכל האסימונים שנפלו לי בתוך הראש עד אז, שגרם לי להבין שאני
כבר בן עשרים ואחת וחצי, בלי חברה רצינית, ודווקא היו לי פה
ושום כמה ידידות שרק גרמו לי להרגיש חרא שהן לא קרן, ושלא
יכולתי אפילו לשכב עם אף אחת מהן, אם לא היתה זאת האחת, שלי,
קרן, הילדה שאהבתי מכיתה ג'.
שקעתי לי בדכאונות אלו ואחרים עד שסוף סוף מצאתי לי עבודה
בחברת סקרים בתור סוקר, וכל זאת בכדי שיהיה לי תירוץ מספיק טוב
לבוא אליה הביתה, לאחר חודשים שלא ראיתי אותה בסביבה. אז באחד
מימי העבודה השיגרתיים שלי לבשתי את מיטב בגדי, חולצת המשי
השחורה עם מכנסי הג'ינס השחורות  שהחמיאו לי (כולם אמרו לי את
זה), ענדתי את השרשרת עם השדון שהיה עשוי קרמיקה  בצבע טורקיז
ואת טבעות הכסף העדינות ששלחה לי מיטל מאינדונזיה, נעלתי את
מגפי הבוקרים ורק חסר היה לי סוס לבן להשלים את התמונה של פרש
הלילה שבא להציל את אהובתו מידי הטרולים הרשעים. הגעתי אל
הבניין בו גרה, עליתי במדרגות לאחר שנוכחתי לדעת כי המעלית
בבניין מקולקלת כבר מחודש שעבר, מזיע כולי ומודה לעצמי שהשכלתי
לרסס עצמי בפאקו-רבאן שהסווה את ריח הגוף הדוחה שהיה אמור
לנדוף ממני, ולאחר כמה דקות שהמתנתי, מיוזע כולי רועד מהתרגשות
ומנסה להסתיר זאת מפני איזה שכן זקן שיצא מהדלת הסמוכה והביט
בי בפאתטיות, אזרתי אומץ ונקשתי בדלת הקדושה.
את הדלת פתחה לי אמא שלה, שלמרבה המזל לא זיהתה אותי, ושאלה מה
אני רוצה. בנימוס, כמובן. במקום לשאול אותה אם היא מוכנה להשיב
לי על כמה שאלות באיזה סקר שקשור לראש הממשלה ולמפלגה בראשה
עמד פלטתי , רועד ונוטף זיעה כולי, בקול רפה אך נמוך וסמכותי
משפט שישב אצלי כבר כמה שנים בתודעה לאמור:"איפה קרן?"
- קרן לא גרה כאן יותר.
מילותיה אלו הלמו ברקותי כמו פצצות מרגמה שנוחתות על טנק סורי,
ובשעה שאספתי את רסיסי השפיות האחרונים שעוד הצלחתי איכשהו
לזהות בתוך עצמי המשכתי-
- א-אי...זאת אומרת, ...איפה היא...גרה?
- אודי? אתה לא אודי? למדתם ביחד ביסודי, מכיתה ב' אם אני לא
טועה?
אז החלה שקיעתו של זרתוסטרא.
- ג'.
- מה?
- ג', מכיתה ג'. מה...נש...מע?
- אתה...תסלח לי, כלומר-אבל- אתה מעולם לא...גמגמת, נכון? אוי,
אני ממש מצטערת, לא הייתי צריכה-
- לא, זה...זה בסדר, זה...זה...מהעלייה במדרגות...
- למה לא עלית במעלית?
- היא מקולקלת...
- אחת מהן, כן, אבל צמודות אליה עוד שתי מעליות שכן עובדות,
מהצד השני של המדרגות, חבל שלא-
- לא, אני פשוט עורך סקרים( הראתי לה את השאלון שעד עתה היה
מוסתר לי מאחרי הגב) וממש במקרה יצא לי להיות פה בבניין,
ובדיוק ראיתי את שם המשפחה על הדלת ונזכרתי ש... -בדיוק באותה
שניה עבר הזקן המעצבן, הביט בי ושאל אם סוף כל סוף פתחו לי את
הדלת.
- דפקת הרבה בדלת?
- לא, סתם, אני...פ...פשוט תהיתי אם זאת אכן הדירה ו...
- קרן עברה דירה לפני כמה חודשים, יש לי את הטלפון אם אתה
רוצה...
- לא, לא חשוב, תודה- עניתי כמו אידיוט, מתחרט על כל הברה שהפה
שלי שכנראה לא כל כך מקושר לשכל לאחרונה פלט. ואז עיכלתי את
ההברות שהיא הגתה- דירה? בטח היא התחתנה או שיש לה חבר
רציני...שוב הפסדת, לוזר, עד שאתה זז...
- דירה? עם חבר? זאת אומרת- מצאתי את עצמי בבור בלי תחתית,
מתפלל לאיזה רוקח שיעבור עם ציאניד למכירה ויתן לי אחד. מה זה
ענייני? אמא שלה בטח כבר יודעת בשביל מה באתי, אני צריך לקבור
את עצמי, אני צריך להעלם, אני צריך-
- לא, לא עם חבר. הלוואי. איפה. היא שוכרת דירה עם עוד שתי
חברות, אני חושבת שאתה מכיר אותן- טלי וחנית-
- לא, לא בדיוק...-הבחנתי באיזשהו ניצוץ של שמחה בעיניה בעקבות
השאלות הטיפשיות שלי-
- אה, נכון,ברור שלא תכיר אותן, הן שירתו איתה יחד בצבא...
- טוב אני מצטער אז...ביי...
- ביי. אני אמסור ד"ש.
- לא צריך!!! כלומר- תודה, אבל, באמת...הייתי צריך לשתוק. היא
קצת נבהלה מההיסטריה שנכנסתי אליה כתגובה לדרישת השלום התמימה
שהיא בסך הכל רצתה למסור בשמי...
- אז... להתראות...
- ביי.
דלת הפלדה נטרקה בפני. למשך כמה שניות נשמתי לרווחה. במשך
החדשים שבאו אחרי כמה השניות האלו, הפכתי בראשי שוב ושוב את
השיחה הזאת בכל הזדמנות אפשרית, וניסיתי להבין, לפי המילים,
לפי האינטונציות, לפי שפת הגוף של אמה, מה מצבה.
הגעתי למסקנה שלא משתמעת לשתי פנים: נהייתי אובססיבי לגביה.
שתי ברירות עמדו בפני: למצוא אותה בכל דרך אפשרית, או להוציא,
או לפחות לנסות להוציא אותה מהראש שלי אחת ולתמיד. את האפשרות
הראשונה פסלתי על הסף. עוד פאשלה כזאת תמוטט אותי ותשאיר אותי
עם הכלבים של צער בעלי חיים, במצב לא פחות גרוע מהם. בחרתי
באפשרות השנייה.

פניתי לייעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוגית נחמדה. זה התחיל מכל
הסיפור שלי עם קרן, וגלש לעוד תחומים אחרים שהפריעו לי
בחיים.הפסיכולוגית הבינה, חידדה, ניתחה, כתבה, פיענחה והאירה
לי בעיקר את האובססיה הזאת שלי לקרן. זה, כנראה, התפקיד העיקרי
של פסיכולוגים, לשים את הצד האפל של הנפש שלך על השולחן ולגרום
לך להביט בו טוב טוב, עד שבא לך להקיא ממנו, להקיא מעצמך, ואחר
כך לתת לך את הפנס הנכון שיאיר לך את הצד האפל הזה של הרוח
החולה שלך.
יש אנשים שאומרים שלכל מטבע יש שני צדדים. יש כאלה שטוענים
ששלושה, העץ, הפאלי והמעטפת, שחוקה ככל שתהיה, ויש כאלה
שטוענים שלכל מטבע יש אינסוף צדדים: העץ, הפאלי, וכל זווית בה
אתה מביט על המעטפת. קרן היתה בשבילי המטבע מהסוג השלישי. כל
הצדדים של המעטפת נראו אמנם אותו הדבר, אך הייתי צריך לסובב את
המטבע הרבה מאוד פעמים כדי להבין זאת. החלטתי שאני חייב לרפא
את עצמי בכל דרך אפשרית.
בתור התחלה החלטתי לזיין מישהי סוף סוף. לא סתם איזו שרמוטה,
וגם לא מתוך אהבה (שדבר מעין זה לא הייתי מסוגל), אז החלטתי
ללכת לזונה. הלכתי לי לאזור הבורסה ברמת גן, שם, כידוע, לא
חסרות מעין אלה, התרשמתי לרעה מהזונות ואף ריחמתי עליהן במובן
מאוד מסוים, חשבתי על הסיכון שאני לוקח על עצמי בכל הנוגע
להידבקות באיידס, והגעתי למסקנה חד משמעית שזה עסק די פאתטי
להידבק באיידס ישר על הזיון הראשון של החיים שלך. אז החלטתי
ללכת למכון בריאות. תמיד הצחיק אותי השם הזה, "מכון בריאות",
כאילו איזו מרפאה של קופת חולים לא מסודרת...שמעתי פעם על איזה
איש מבוגר אחד שטייל לו באלנבי כשלפתע התחיל להרגיש לא טוב,
ואחרי שראה שלט בפינת הרחוב "מכון בריאות" נכנס פנימה וההמשך
לא הכי נעים.
בכל מקרה, עד שאזרתי אומץ להכנס לאחד ממכוני בריאות הזין
שבדרום תל אביב הרגשתי כבר בפתח לפי מבטי הנשים ולפי עוד כמה
סימנים שאני יותר מדי רצוי שם, ומפוחד כולי מעצם המחשבה הזאת
ירדתי גם מהרעיון הזה. אז אספתי כמה גרושים והחלטתי סופית
להזמין אלי נערת ליווי יקרה הביתה או לאיזה מלון זול. קטע לא
מחייב, דיסקרטי, יש לי את הזמן שלי, אין לי מה לדאוג שיפול לי
הזין, ולה יש מספיק זמן כדי לדאוג לכך שהוא לא. היה ברור לי
שאני אלך על אחת יקרה, כדי שלא תהיה סתם אחת. באותה תקופה
עבדתי כשליח על טוסטוס כך שהיה לי מספיק רגעים של ניתוק מהעולם
בעזרת קסדה על הראש כדי לדמיין לעצמי בקול רם כל מיני סרטים
טובים שיביא לי המצב הזה. אני אגלה בדרך מאוד נעימה את עולם
הזיונים, ואז אבין, כמו יתר הגברים, שהמטרה האמיתית שלי היא
בעצם קוס ולא לב של אישה, סאד באט טרו, קרן תצא לי אחת ולתמיד
מהראש ואז, בריא נפש ומחודש כוחות אצא לי ללילות של ציד מלא
שלל בפאבים תל אביביים כמו ענק. כמובן שלקחתי בחשבון גם את
האופציה שאני גיבור גדול במחשבות ותכנונים, ושסיטואציה כזאת
שלי לבד עם נערת ליווי יכולה לעשות לי בדיוק את ההיפך, ולקבור
אותי סופית באהבתי אליה.
ביום הראשון לחודש נובמבר, שבוע לפני יום הולדתי העשרים ושלוש
החלטתי לתת לעצמי את המתנה הזאת. אותה מתנה שיכלה להיות בשבילי
יהלום מחד ואגרוף בפרצוף מאידך. הייתי חייב את זה לעצמי,
והחלטתי לתת את זה לעצמי. הייתי מאושר מעצם המחשבה שסוף סוף
החלטתי משהו,עמדתי מאחרי ההחלטה והכי חשוב-עמדתי לבצע את
ההחלטה שנתקבלה ברוב קולות מוחץ. ציננתי את הלב שלי טוב טוב,
כדי שחס וחלילה לא יווצר מצב שבו אני אתאהב בשרמוטה שישלחו
לי.היתה זו גם תקופה טובה, פיסית, תחילת החורף, עונת הייחום
שלי ושל כל זאב-אדם שנורא קר לו והוא רוצה חימום אנושי ורך,
וכל הנחלים זרמו לים המחשבות שבראשי שהחליט נחרצות: אני הולך
לזיין ויהי מה.
יום וחצי אחרי יום ההולדת שלי, אותו חגגתי בחוג מצומצם של בני
משפחה וחברים קרובים, הזמנתי לעצמי חדר זוגי ליחיד במלון שרתון
בתל אביב. הגעתי לחדר, ביקשתי טייפ לחדר והם ארגנו לי אחד
תמורת תוספת סמלית של כמה עשרות שקלים, חייגתי לאחד ממשרדי-
הליווי היותר יוקרתיים שהצלחתי לאתר בדפי-זהב, והזמנתי לעצמי
בחורה שעלתה לי סכום נכבד, שלדעתי היה שווה בתור ההתנסות
הראשונה שלי במין. שמתי את האוסף של ליאונרד כהן שהבאתי איתי
בטייפ המצ'וקמק שהביאו לי, קלטת שתמיד העלתה לי את הביטחון
העצמי, הדלקתי קטורת, הזמנתי ג'וני ווקר בלאק לייבל, שתי
כוסיות עם קרח, והמתנתי. היו לי פה ושם כמה רגעים של רעידות
וחרדות שבאו והלכו מפעם לפעם, אך הרגעתי את עצמי בכך שאמרתי
לעצמי שזה קטע לא מחייב, ומ ק ס י מ ו ם הלכו להם כמה אלפי
שקלים שממילא לא היו עוזרים לי במיוחד. כעבור כשלושת רבעי שעה
נשמעה נקישה בדלת. הקטורת כבר כבתה, הקרח כבר נמס ממזמן ואני
הייתי בכוס השלישית של הוויסקי המשובח.שוב התחלתי לרעוד.צעדתי
בצעדים מתונים לעבר הדלת כאשר כל צעד כמו שקל ארבעים טון,
ופתחתי את הדלת בעדינות.

קרן עמדה בפתח.

ארבעה עשר שנים של בדידות וכמיהה עמדו בפתח חדרי השכור במלון
שרתון בתל אביב, בשעה אחת עשרה בלילה. לא הבנתי ולא רציתי
להבין מה תפקידה במצב המעורר רחמים הזה אליו נקלעתי.מה שכן-
היא היתה יפה מתמיד, ובטח שלא נראתה כמו-הרעידות שבגופי גברו
להן מרגע לרגע-היא הביטה בי, ומבטה החליף צבעים-
- ק...קר......קר...ק...קק...
- אודי?
- קר...קר...קק...קר...ן...
- יא חתיכת בן זונה, איך לעזאזל-
- אנ...אנ...אני לא...כלומר, לא יד...דע..תי, או שבעצם
לא...אפילו...את לא... אני לא  ...זאת  אומרת , אף  פעם ...
הזמנתי... לא... אני...ויס...קי...את...קר...קר...קרן...ולא
התכוונתי...כלומר...
היא נכנסה מבעד לדלת ולרגע לא הסירה את מבטה רושף האש ממני. לא
ידעתי אם עד סוף ימי אוכל לסיים משפט כמו שצריך בלי לגמגם מאז
אותו רגע בלתי נשכח, בו לא ידעתי אם יש קבר עמוק מספיק בכדי
לקבור את הבושה האינסופית שגרמתי לעצמי בלי לנחש אפילו בסיוטים
הגרועים של חיי איך יגמר הערב הזה. היא נעמדה מולי.
- קודם כל, שאף אחד לא ידע מזה. אני משביעה אותך. דבר שני- אני
מצטערת, אני לא יכולה לעשות את זה איתך.
סימנתי לה בידי לשבת על ידי, בהיתי בפניה משהו כמו עשר עשרים
שניות ופרצתי בבכי. גוללתי בפניה את כל הסיפור האומלל שלי
בתקווה וציפיה ברורה שלא אראה אותה יותר אחרי הערב הזה. היא
סיפרה לי שהיא לומדת משפטים ושזו היתה הדרך היחידה שלה לממן את
הלימודים ואת השכירות ואת כל יתר הבלאגן, ושהיא בעניין הזה בסך
הכל חודשיים וממש לא בא לה להמשיך ושאחרי הקטע הזה לא נראה לה
שהיא תמשיך לעסוק בזה.
היא הבינה אותי.
היא בכתה ביחד איתי.
היא חיבקה אותי וסיפרה לי שכבר שנים שהיא משתוקקת לאהבת אמת
ושהיא התייאשה כבר מזמן. שתינו את הויסקי, עישנו סיגריות,
דיברנו עד הבוקר, התנשקנו, עשינו א ה ב ה.
היום אני יכול לומר זאת בוודאות, אחרי שמונה שנים שאנחנו
ביחד, מאושרים, עם שני ילדים יפהפיים שיצאו למרבה המזל דומים
יותר לה מאשר לי, ולא שאני מכוער, היא עורכת דין מצליחה ואני
מנהל חברת מולטימדיה משגשגת.
כן, אני, אודי האפס, הלוזר- שיחקתי אותה. אלהים, או מי שלא
תהיה שם למעלה, אני מודה לך ואוהב אותך.