יעל שנאה רגעים כאלו. היא לא ידעה אם היא יכולה ללכת, או שעליה
להישאר בבית הספר לשיעור שישי. איכשהו, היא תמיד תבחר את
האופציה הלא נכונה, היא חשבה במרירות. אחרי דקה של התלבטות,
היא החליטה להיכנס לבניין המזכירות ולברר את העניין.
הבניין המה. מול המוני הפנים הזרות, צצו בראשה זיכרונות מהימים
האחרונים. הרעש שהקימו בני הנוער סביבה התמזג עם התוכחות
והאשמות שנחתו עליה מכל כיוון לאחרונה.
התנערה. סילקה את המבט המזוגג מפניה וחיפשה אחרי פנים מוכרות
בין הפרצופים הזרים. פתאום, קלטה בהבזק משמח את לני עומדת
בפינה, בגבה אליה. לקח לה כמה שניות לחתור לכיוונה בים האנשים
שהקיף אותה. כשיעל עמדה מול גבה של לני, היא הרגישה שאם תדבר
תתחיל לבכות. המחשבה על החיבוק שלני בודאי תעניק לה גרמה
לגרונה להתכווץ. לעזאזל איתי, היא חשבה. כל השיחות האיומות
מהבוקר לא הזיזו לי, אבל חיבוק יגרום לי לבכות.
מכוון שלא התחשק לה לבכות, בטח לא מול לני, יעל הסתובבה
וניסתה לפלס את דרכה ליציאה. היא החליטה לחזור הביתה, בלי קשר
לתוכניות של המנהלת.  העובדה שכעבור שנייה לני הסתובבה, ראתה
את יעל וקראה לה קצת קלקלה את ההחלטה. בלית ברירה, יעל חזרה.
"יש כאן כזה בלאגן, אף אחד לא יודע אם אפשר ללכת הביתה או לא,
יהיה מאוד נחמד מצידך לידע את כולנו, אם זה לא קשה לך" אמרה
יעל בזעף, מנסה להחביא את דמעותיה תחת נימת קול צינית.
"מ...מה?" שאלה לני בקול מבולבל. ניכר היה שנאומה הקצר והארסי
של יעל בלבל אתה. יעל הבינה שמלני היא לא תוציא מידע מועיל,
ולכן ניסתה להתקדם לכוון היציאה. לני, שלא הספיקה להגיד ליעל
את מה שרצתה, תפסה בעדינות את ידיה של יעל. מבט קצר אל עיניה
העצובות של יעל שכנע אותה בנחיצותו של  חיבוק חם. יעל נמסה.
היא לא חיבקה את לני בחזרה, היא הייתה זקוקה לכל כוחותיה כדי
לא להתחיל לבכות שם, מול כל בית הספר כמעט.
לני ניצלה את התרככותה של יעל ללחישת כמה מילים. "יעל, אני
יודעת על השיחה הקשה שהייתה לך בבוקר. אני יודעת שהיה לך קשה,
אבל אנחנו צריכות לדבר".
המילים הללו הקפיצו את יעל. היא בשום אופן לא רצתה לדבר. היא
נאטמה, השתחררה בכוח מהחיבוק וניסתה להסתובב, נאבקת כדי להגיע
לדלת, עיניה מסומאות מדמעות. היא לא הרגישה את דחיפות הילדים
בכתפיה. היא לא שמעה את ההמולה, היא לא שמעה את לני קוראת לה.
היא ראתה רק את הדלת, את האור ואת האוויר.
שנייה לפני שיעל הניחה את רגלה על מפתן הדלת, לני השיגה אותה.
הדבר הבא שיעל הרגישה היה חיבוק אילם ותומך, ששבר אותה סופית.
היא בכתה כמו תינוקת, מתרפקת על לני בעוצמה של טובע. היא באמת
הרגישה כאילו היא טובעת.
לני ניסתה להרגיע. לכבות את האש באמצעות מילים מעודדות שהשמיעה
באוזנה של יעל.
אחרי כמה דקות, יעל נרגעה מעט. יפחותיה נחלשו, ומבכייה נותרו
רק רעידות אקראיות של כתפיה. היא ניסתה לתת ללני לנחם אותה.
"יש לה רק כוונות טובות, היא באמת דואגת לך..."  לחשה לני
מעליה. "ממש....אף אחד לא דואג לי" אמרה יעל, מנסה להשקיט גל
חדש של בכי שפרפר באזור ביטנה. לני, בתגובה, ליטפה בעדינות את
ראשה של יעל.
"טוב....אני בסדר עכשיו. מצטערת" אמרה יעל, כשקלטה את מידת
הגיחוך שבמחזה, היא ולני מחובקות באמצע מסדרון הומה. לני חייכה
אליה חיוך נעים. יעל ניסתה להחזיר חיוך, אבל יצאה לה עווית
אומללה שבאמצעות הרבה דמיון דמתה במעט לחיוך.
לני ניסתה להוסיף כמה מילים לפני שיעל נשמטה ממנה לחלוטין.
"תלכי הביתה עכשיו, תוכלי משהו טעים, תפנקי את עצמך".
"טוב"
"אל תעשי שטויות.."
"מבטיחה. אני יכולה ללכת עכשיו?" אמרה יעל, והוסיפה חיוך
עקום.
"כן". לני נאנחה. היא דאגה ליעל. ויכוח עצמי קצר הוביל למסקנה
הגורסת שצריך לשלוח עם יעל חברה, שתהייה איתה בשעות הקרובות.
למזלה, בדיוק כשהמסקנה התגבשה בראשה, אחת מהחברות של יעל נכנסה
לבניין. לני קראה לחברה הזאת, וניסתה לתאם בינה לבין יעל שיהיו
יחד בזמן הקרוב. יעל התחמקה, מלמלה משהו על עייפות והלכה.

אחרי כמה שעות, יעל נרדמה. היא כבר לא תתעורר.