אנו גדלים בצוותא,
כבר חמישים שנה.
אז איך זה איך קרה,
אני כל כך קשיש
ואת כל כך קטנה.
אני זוכר ימים תמימים,
שדות ופרדסים,
זוג ילדים גומא מרחב
חווה פרחים צוחק מלב.
היו לנו ימים טובים
הכל שורר לנו שירים
במרחבים אין קץ,
רוכבים עלי בדי העץ,
אוכלים תותיו מלא כדרה
ללא הרהור או חרטה.
פרחים ופרפרים סביב
אכן תדיר היה אביב.
הכל שטף לו מאיליו,
אחר הקיץ שב הסתיו
והימים אצים חולפים,
ממהרים למעוד.
ואת שמחה חוגגת,
עושה לך חג מועד.
אני צופה בך מתוכך,
צופה ומתחרד.
אני אוהב ומתרפק,
מול אופק משתנק.
רואה דרכיים נפרדות,
איך את יוצאת מהשדות,
פרדס הופך לך זיכרון,
בחיפזון משתה ,
אני עדיין מהדס,
במרחבי שרון.
אולי דרכיי ארכו אחות,
בעמק ובהר,
אני זוכר עדיין,
ילדים בבר.
אביב חיינו כבר חלף,
דילג החורף על הסתיו
ולך עיניים חלומות,
רוצה הביט ושחוק וראות.
אני אכן חולם עיניים,
גם כינרת גם שמיים.
אך את כבר אצה למרחב,
שוכחת הפצועים על גב.
אותן ידיים מיובלות,
שכה טרחו היטיב ובנות,
עשו היטב את תפקידן,
דומה שפר לך גורלן,
וכושי שסיים עבוד,
עכשיו מוטב יחל לנדוד.
הן למשתה הוא לא יסכין,
הן לא עת קרב היא, לא סכין.
אמת היתה תקופה יפה,
לבנות לחלוק, צו השעה,
אולם כעת חיה, יובל,
ורב האור כאן על הצל,
ואת חוגגת ושמחה,
משל סומא בארובה,
ולא רואה איך את מוכרת,
את עתידך אינך זוכרת.
הן עם שלא מוכן הקרב,
סופו להיות מוטל על גב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.