כמה זמן אני שוכב ככה?
מה השעה כבר?
איך הגעתי לכאן בכלל?

   

"יואבי! אני יוצאת לחנות עכשיו. אתה צריך משהו"?
"לא, אמא, אני בסדר", הוא אומר.
(לכי כבר)
"טוב. אני עם הפלאפון אם תרצה משהו, יואבי. ביי, חמוד"!
"טוב, טוב, ביי כבר".
(נו, את הולכת?)

אמא... היא הלכה לחנות. מתי זה היה?
איזה יום היום? מה השעה בכלל?
למה אני שוכב בתוך האמבטיה?
אני לא יכול לזוז.

"תלכי כבר. אני לא צריך אותך. אני לא צריך אף אחד. ואני שונא
שאת קוראת לי יואבי. אני כבר בן חמש-עשרה. תביני את זה כבר"!
הוא צועק אחרי שהדלת נסגרת.
יואב עומד במקלחת מול המראה הגדולה ובוהה. אור השמש חודר מבעד
לחלון הקטן נטול הוילון ומאיר את חדר האמבטיה. הוא נוגע בשער
ראשו השחור שלא נגזז מזה ארבעה חודשים, מסרק אותו באצבעותיו,
מושך אותו קלות ולאט לאט מתחיל למרוט קווצת שיער. הוא מסתכל
בידיו המחזיקות שערות שחורות, שערות ראשו, ונבהל. הוא זורק
אותן לאסלה ומוריד את המים.
יואב חוזר לעמוד מול המראה. הוא מוריד את החולצה ובוחן את פלג
גופו העליון בעיניו הכחולות. חזהו הלבן כחוש וחלק עכור של
תינוק, למרות שבגיל הזה כבר היה צריך להתמלא בפלומת שיער
דקיקה. הוא מעביר את ידיו לאורך בטנו, פותח את מכנסי הג'ינס
הבלויות ונותן להן ליפול לרגליו. המראה חושפת רגליים רזות
וחלקות.
יואב מביט על עצמו מלמעלה עד למטה, חוקר כל תא ותא בגופו,
מעביר את ציפורניו האכולות על בשרו העדין שבחלקים מסוימים
עדיין אפשר לראות את הורידים והנימים הזוחלים מתחת לעורו.
"אני שונא אותך", הוא פולט לדמות הנשקפת מהמראה, ויוצא.

איפה אני?
כבר חושך בחוץ.
אמא חזרה כבר?
למה אני לא יכול לזוז?

יואב מתיישב על המיטה בחדרו. על הרצפה מפוזרים כדורי נייר
בגדלים שונים. מתחת לשמיכה זרוק בלוק מכתבים ערום. השמש
האביבית פולשת לחדרו של יואב ונכנסת למחשבותיו. הוא קם, סוגר
את התריס וחוזר למיטה. הוא מצטנף בפינה השמאלית שלה, רגליו
לכודות עם חזהו. דמעה מלוחה נופלת מעינו השמאלית, אך הוא לא
מרגיש בה. מחשבותיו נמצאות הרחק מכאן, מהבית, מהחדר, מאמא,
מהתרופות, מהרופאים...

("יואבי, זהו ד"ר שטיינר, הוא יעזור לך", אמו מחייכת ומצביעה
על אדם גדול ממדים בחלוק לבן.
"בוא איתי, יואבי, או שאתה מעדיף יואב"? הרופא מחייך בעליצות.
"יואב", הוא שומע את קולו שלו ממרחקים.
"אוקיי, יואב. שב על הכורסא, ונתחיל. אתה רוצה שאמך תהיה בפנים
או שתחכה לך בחוץ"?
"בחוץ", הוא עונה, מבטו נעול על נקודה ברצפה.)

"בחוץ", יואב ממלמל, דמעות רבות זולגות עכשיו משתי עיניו.

("מתי התחלת להרגיש ככה, יואב"? הרופא שואל אותו.
"לא יודע. תמיד".
"אתה חושב שזה קשור לכך שאביך עזב"?
"לא יודע. אולי".
"ו... מתי התחלת עם החתכים"?)

יואב ממשש את פרקי ידיו, מרגיש את הצלקות הקטנות שהשאירו שם
סכיני גילוח בני שנה. מביט עליהן בעיניים נפוחות, נותן לדמעות
רטובות להרטיב אותן.

כמה זמן אני שוכב פה?
מה הריח הנורא הזה?
מה הנוזל הזה?
למה אני לא יכול לזוז?

יואב יוצא מחדרו ונכנס למטבח, מוציא סכין חדה מהמגירה והולך
לכיוון האמבטיה. כבר חמישה חודשים שהוא לא נגע בסכין מסוג
כלשהו, מאז שוחרר מביה"ח. ד"ר שטיינר אמר שהוא מראה התקדמות
נפלאה ושהכדורים עושים את עבודתם כהלכה.

יואב מתיישב על קצה האמבט, אצבעותיו הדקות מחליקות בעדינות על
הלהב הקר של הסכין.
"זהו זה", הוא לוחש לעצמו, "מספיק עם הכדורים, עם ד"ר שטיינר,
עם הכל. מספיק. נמאס". הוא מנגב את פניו מדמעות שיבשו ומקרב את
הסכין לגרונו. הסכין עושה את המוטל עליה במסירות, משייטת לרוחב
גרונו הרועד של יואב ובתנועה חדה וקצרה נגמר הכל.
גופו של יואב נשמט לאחור, ראשו נחבט בשיש, עיניו קופאות,
פקוחות לרווחה.

הרעש הזה. מפתחות. אמא חזרה.
("יואבי"!)
הנה היא באה. למה את צועקת, אמא?
אמא! אני כאן! אמא...
מי שוכב באמבטיה? מה זה כל הדם הזה?
אמא, אל תבכי. זה בסדר...
זה בסדר.