"לילו'ש, מחר חצי שנה!" היא שמעה את קולו דרך השפופרת, מאושר.
זה עשה לה ממש טוב על הלב.
"צריך לעשות משהו, רועי. חצי שנה זה לא סתם..."
"ככה את מכירה אותי? הכל כבר מתוכנן עד הפרט האחרון" הוא אמר,
די גאה בעצמו.
"אוי, כמה שאתה מתוק, וכמה שאני אוהבת אותך! באמת שאין לך
מושג"
כל-כך קשה הם עבדו על הקשר שלהם, כדי שהוא יצליח ככה. מכיתה ז'
היה להם קטע אחד מהשני, אבל אז הם היו ביישנים מדי. בכיתה ח'
הם רבו, סתם על איזו שטות שהם אפילו לא זוכרים, ובגלל אותו ריב
הם לא דיברו עד אמצע ט'. אז, יפעת כבר הייתה מאוהבת בו עד מעל
הראש, ולי לא יכלה להיות איתו ככה, כשהחברה הכי טובה שלה כל-כך
רוצה ולא יכולה.
וסופסוף, בתחילת כיתה י"א, איכשהו נגמרו כל הבעיות, נראה שהם
התגברו על כל המכשולים. יפעת הכירה מישהו והם היו כבר חודש
יחד, את הריב בכיתה ח' הם שכחו מזמן, והביישנות של כיתה ז'
נעלמה לה ונשארה אי-שם, באותם לי ורועי של לפני ארבע שנים.
נגמרו הבעיות. אין יותר.
משם זה כבר היה ממש קל. סרט, פגישה אצלו, פגישה אצלה, נשיקה
ראשונה והנה הם ביחד.
זה היה קשר מושלם. כנראה שהיה שווה לחכות כל-כך הרבה זמן.
הם לא היו יחד בכיתה, מאז שעברו לתיכון, וזה די עזר להם. בלי
להיות דבוקים מדי אחד לשניה, אבל בכל זאת להתראות בכל הפסקה אם
רק רצו.
הם תמיד דאגו שבכל ימי שני חמישי, כשלה אין שיעור פסנתר וכשהוא
פנוי מאימוני הכדור-יד הם יוכלו לצאת להליכה קצרה בערב,
ברחובות הסמוכים, או סתם לשבת באיזה גן שקט, לדבר להם ואולי גם
לעשות עוד כמה דברים בדרך...
"יש לנו מזל שליל הסדר לא יצא בדיוק על התאריך שלנו... איך עבר
לכם הערב?"
"כרגיל, אתה יודע.. סבא, סבתא, דודים, דודות... שומדבר מיוחד.
איך אתם הסתדרתם עם כל הבלאגן בבית? אני הייתי משתגעת"
"לא... זה ממש שטויות.. סידרנו את כל הכלים ממש בצ'יק צ'אק, לא
סיפור גדול"
"ברור, עם בן כמוך אין לרוזנברגים מה לדאוג" היא שיבחה אותו,
כהרגלה.
"את מתוקה. נורא! בכל מקרה, יש עוד כמה דברים אחרונים שאני
צריך לטפל בהם... קבענו שמחר אני אוסף אותך מהבית בשבע וחצי,
נכון? והפעם להיות מוכנה בזמן, גברת"
"אני אשתדל מאוד. אני צריכה להיראות טוב מחר, אתה לא חושב?"
"את נראית טוב תמיד, תאמיני לי"
"די להיות כזה חמוד.." היא אמרה, די נבוכה.. עדיין לא רגילה
לכמות המחמאות שנורות אליה בדקה מהכיוון שלו, "אני אשתדל מאוד
להיות מוכנה בזמן".
"אוקיי לילו'ש, נדבר"
"ביי, מתוק"
כן, הרבה כבר אמרו להם שהם ממש דביקים וקיטשיים. אפילו החברים
הכי קרובים שלהם אמרו שנראה להם שהם קצת מגזימים, אבל בעיניהם
זה היה נכון. להם זה התאים. היה להם נוח עם זה, טוב עם זה. זה
הרגיש להם אמיתי.

הגיע הרגע המיוחל. שבע עשרים וחמש. היא רק צריכה למצוא שרשרת
מתאימה וזהו. היא תהיה מוכנה בזמן, אולי אפילו טיפה לפני.
השרשרת עם האבן הכחולה שקיבלה ממנו לפני שלושה חודשים תתאים
בדיוק.
צלצול בדלת.
היא התרגשה נורא.
לא שזו הפעם הראשונה שהוא מצלצל בדלת, ולא שזו הפעם הראשונה
שהם יוצאים, ולא שזו הפעם הראשונה שהוא בא לאסוף אותה מהבית.
אבל היום זה היה מיוחד הרבה יותר.
היא פתחה את הדלת, הצמידה לשפתיו נשיקה קלה ורכה. ההורים היו
בסלון, לא כדאי שהיא תגזים. הוא הגיש לה זר ורדים מקסים, והיא
הרגישה כל-כך טוב. כל-כך כל-כך טוב.
היא התרגשה נורא.
לא שזו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו, ולא שזו הפעם הראשונה
שהיא נותנת לו נשיקה, ולא שזו הפעם הראשונה שהוא נותן לה זר
ורדים.
אבל היום זה היה מיוחד הרבה יותר.
"תבלו בנעימים", ברכת הדרך המוכרת של אמא "ותנהג בזהירות,
רועי, בבקשה".
כן, אמא פולנייה יש לה. כאילו שהוא לא ינהג בזהירות. הבנאדם
הכי זהיר בעולם שכל-כך אוהב אותה. היה מיותר לציין את זה. אולי
אפילו מעליב.
הם יצאו החוצה. היה די קר בחוץ, חבל שהיא לא הביאה איתה משהו
ללבוש מעל.
נכנסים לפורד המרווחת של ד"ר רוזנברג.
הטיילת. המקום שהיא הכי אוהבת. בייחוד בלילות קרירים של סוף
מרץ עם ירח מלא של אמצע חודש עברי.
היא התרגשה נורא.
לא שזו הפעם הראשונה שלה בטיילת, ולא שזו הפעם הראשונה שהיא
נמצאת איתו בחוץ בערב קריר, ולא שזו הפעם הראשונה שהיא רואה
ירח מלא.
אבל היום זה היה מיוחד הרבה יותר.
אין מתוק ומתחשב ממנו. הכל הוא דאג להביא.
ספגטי ברוטב פטריות בתוספת כדורי הבשר הכי טעימים שיש, שאמא
שלו תמיד מכינה. ואורז לבן, למקרה שלא יתחשק לה ספגטי. וגם
עוגת שוקולד לקינוח.
וכמובן שהוא לא שכח את הנרות הכחולים וקטורת בריח וניל, בשביל
האווירה.
היא התרגשה נורא.
לא שזו הפעם הראשונה שהיא אוכלת ספגטי ברוטב פטריות בתוספת
כדורי בשר, ולא שזו הפעם הראשונה שהיא אוכלת איתו, ולא שזו
הפעם הראשונה שיש סביבה הרבה נרות כחולים וקטורת בריח וניל.
אבל היום זה היה מיוחד הרבה יותר.
קצת דיבורים, החלפת חוויות, מחמאות אינספור ומבטים עמוקים
עמוקים שמחממים את הלב, ואת הגוף כולו.
הוא התקרב אליה, מצמיד את שפתיו אל שפתיה. הם נשכבו על הדשא.
החולצה שקנתה במיוחד בקניון בשבוע שעבר כבר הייתה זרוקה לצידם.
אפילו שהיא שכבה שם בחזייה לא היה לה קר בכלל, הוא חימם אותה.
היא התרגשה נורא.
לא שזו הפעם הראשונה שהם מתנשקים, ולא שזו הפעם הראשונה שהוא
שוכב ככה מעליה, ולא שזו הפעם הראשונה שהיא בחזייה מולו.
אבל היום זה היה מיוחד הרבה יותר.
ואז ניגשו ידיו אל אבזם החזייה שלה.
"לא, רועי, זה עוד מוקדם מדי בשבילי. אני עוד לא מוכנה להתקדם
כל-כך הרבה"
"לילו'ש, זה בסדר. את לא סומכת עליי?" אותו מבט מחמם.
"אני כן, אבל זה לא קשור, רועי, תבין. אני פשוט עדיין לא מוכנה
לזה. אתה תצטרך לחכות קצת"
שניהם שתקו, והיא הסתכלה עמוק אל תוך עיניו.
היא התרגשה נורא.
לא שזו הפעם הראשונה ששניהם שותקים, ולא שזו הפעם הראשונה שהיא
מסתכלת עמוק לתוך עיניו.
אבל היום זה היה מיוחד הרבה יותר.
הוא התחיל להפעיל קצת כוח.
למרות מה שהיא אמרה ולמרות שהיא סטרה לו כשהרגישה שידיו
מתקרבות לאבזם שוב, החזייה כבר לא הייתה עליה.
היא קפאה. הרגישה כמו גוש בטון. לא יכלה לזוז, ולא יכלה לדבר.
היא לא רצתה את זה, אבל לו לא היה אכפת. הוא עשה בה מה שהוא
רצה, כאילו הייתה איזה חפץ חסר ערך.
הדמעות זרמו מעיניה כמו נהר.
לא שזו הפעם הראשונה שהיא מדמיינת לעצמה את התסריט הכי גרוע,
ולא שזו הפעם הראשונה שהיא מרחמת על איזו בחורה שנאנסה.
אבל היום זו הייתה היא.