בלבלת אותי,כבר עברו מספר ימים,
ואני שמהלב, איך הכל חוזר על עצמו,
איך אני מתכנסת בתוך עצמי,כועסת על כולם
ולא נותנת לאף אחד לדבר,להכנס,להתחבר אליי.
בגלל שאני פגועה,פגועה ומופתעת.
איך כל ההבטחות הפכו לשקרים
הבטחות שבמשל ימים שלמים גרמו לי להרגיש בסדר,
ולהתגבר על הכל.
הקול שלך שבהתחלה העיק, הפך לדבר היחידי שרציתי לשמוע.
כנראה זהו אחד השינויים שעוברים כשמתאהבים.

וכנראה שמה שאני מרגישה עכשיו זו ההרגשה כשמתאהבים,
מתאהבים מהר מדי.

הסתכלתי עלייך על החיוך והעיניים שלך,
וחשבתי שאי אפשר לטעות , אפשר להאמין לכל מה שאתה אומר,
שאתה כנה,שאכפת לך וידעתי,
רק אחרי כל כך הרבה שעות,
וכל כך הרבה נשיקות,
נשיקות שנתתי לך בלי לדעת, שאתה לא מתכוון.

חשבתי שיהיו עוד הרבה ימים כאלה,
בנית לי ציפיות כמו מגדל של קלפים,
ועוד מילה והוא גדל וגדל בתוכי,בלב שלי.
כשהפסקת להתקשר,המגדל שלי עוד נשאר עומד
ועוד אחד ועוד אחד.
אבל עדיין התקוות בתוכי אמרו שתתקשר ואני אדע שפשוט ככה יצא.
ואז התקשרת.
והמגדל שלי?קרס.

ויחד איתו,כל החיוכים שלך,
וההבטחות שלך,
בעוד שכולם נופלים ונעלמים מול העיניים שלי,
ומשתנים והופכים לעוד מילים שמטרתן היא השגת המטרה.
והחיוך שלך לאמצעי,
אני רואה אותך הופך לעוד אחד.

רואה את החיך שלי,סתמי.
רואה את הלב שלי יחד עם אותו מגדל,מתרסק.
רואה את הנשיקות המבוזבזות,
הופכות לדמעות,
מבוזבזות,עלייך.