הקופסא נגמרה, אני זורקת לפח.
לוקחת שאיפה מהסיגריה האחרונה שלי. שאיפה ארוכה, עדינה.
שלא תיגמר, לא רוצה שתיגמר. עוצמת עיניים, נהנית מהרגע שעוד
מעט כבר לא יהיה.
רעידות של פחד, לוקחת עוד שאיפה ארוכה.
מוציאה עשן מהריאות והוא נכנס לי לעיניים, מטשטש את ראייתי
לכמה שניות.
עוצמת שוב את העיניים לחושך כמו זה שבחדר.
שלא תיגמר, לא רוצה שתיגמר.
מאפרת במאפרה אבל האפר נופל לרצפה, המאפרה כבר מלאה בסיגריות
שמכובות אחת על השנייה.
מדליקה את האור ולוקחת את המחברת, אבל גם היא נגמרה.
לוקחת עוד מחברת. מנסה לכתוב לך כמה אני אוהבת.
זורקת את הנייר אחרי המילה הראשונה אבל גם הוא כמו קודמיו לא
מגיע לפח שמלא כבר במילא.
לוקחת שאיפה אחרונה, ארוכה, מכבה את הסיגריה.
מכבה את האור והולכת לישון. אולי בחלומות לא אראה את המילה
היחידה שבראשי. את המילה שמילאה את כל הדפים שפח ושעל הרצפה.
אולי אני לא אראה אותך, מחייכת, בוכה, כועסת, צוחקת.
לא רוצה. לא רוצה לראות אותך. לא רוצה לכתוב את המילה.
אני כועסת. אבל אין לי על מה. את כועסת. אבל אני לא יכולה.
הולכת לישון, בידיעה שאני כן אחלום עלייך. וכן אראה את המילה
שאני לא רוצה להגיד, רוקדת למולי ברקע שחור ומחליפה צבעים
מלבן, לאדום, לירוק, לכתום, לצהוב, לאפור, לשחור.

"היי תותי, בואי כבר הכנתי את הקפה, בדיוק כמו שאת אוהבת,
אפילו שמתי לך שוקולד."
-"תודה מותק. מה שלומך?"
"אני בסדר תודה. בואי אני רוצה שתכירי את בת דודה שלי. תותי
זאת דן."
-"היי, מה המצב?"
אלוהים היא כל כך יפה.
"בסדר"
היא כל כך יפה...
זה מה שחשבתי כל השעתיים האלה שישבנו ודיברנו. היא לא הוציאה
מילה, פשוט ישבה שם, שקועה בכתיבת הודעות בפלאפון. גל סיפרה לי
על מה שהיה במסיבה אתמול, אבל לא כל כך הקשבתי לה, כל מה
שיכולתי לחשוב עליו זה כמה שהיא יפה... אבל מה איכפת לי בכלל
מכמה שהיא יפה?
"תותי אני צריכה ללכת לעבודה עד חמש, איכפת לך להישאר עם דן
לכמה שעות?"
-"לא, אין בעיה. אני אראה לה קצת את הקיבוץ."
איזה כיף, שש שעות אתה, כשגל אמרה לי את זה התאפקתי כל כך לא
לחייך מאושר, היא כל כך יפה.
כשחזרתי לסלון גל בדיוק אמרה לה שהיא הולכת ושאני אשאר אתה עד
חמש, היא הסתכלה עליי עם העיניים היפות שלה וחייכה, חיוך
מקסים. עמדתי שם כמו מטומטמת, מחייכת חזרה, גל אמרה לי תודה
ויצאה מהחדר. ואני, אני המשכתי לעמוד שם, מסתכלת עליה, היא
ישבה על המיטה והדליקה סיגריה. לא יכולתי לדבר. אז גם הדלקתי
סיגריה. ישבתי לידה וחשבתי לעצמי, מה לעזאזל אני עושה? למה אני
מתנהגת ככה בכלל?
"תגידי, תותי זה רק שם חיבה או השם האמיתי שלך?"
-השם האמיתי שלי הוא תות."
"תות? איזה מין שם זה תות?"
-איזה מין שם זה דן?"
"בת כמה את תות?"
-16 ואת?"
"גם."
-"מאיפה את?"
"כפר סבא."
פתאום רציתי לדעת עליה הכל, היו לי כל כך הרבה שאלות, כל השש
שעות עד שגל חזרה ישבנו ודיברנו.
וכל הזמן הזה לא הורדתי את העיניים שלי ממנה, היא כל כך יפה.
אף פעם זה לא קרה לי. בדרך כלל אני בכלל לא טורחת לדבר עם
אנשים חדשים. זה כלל לא כתוב של החברה שלנו. אנחנו ידועים בתור
הסנובים השולטים. אף אחד לא לרמה שלנו. בבית ספר אנשים לא
מעיזים להסתכל עליי בלי אישור, הפעמים היחידות שאני מדברת עם
אנשים שהם לא החברים שלי זה כשאני רוצה מהם משהו.
ואני תמיד מקבלת מה שאני רוצה, החברים שלי עושים מה שאני אומרת
להם. ורוב הזמן אני בכלל לא מסתכלת לאנשים בעיניים. אני סנובית
ואני קיבוצניקית ואני מקבלת כל מה שאני רוצה.
אז מה איכפת לי בכלל שהיא יפה? היא כל כך יפה...
כשגל הגיעה דן השתתקה שוב, חזרה לפלאפון שלה. גל סיפרה לנו
שנולד עגל חדש ברפת. פתאום דן התחילה לצחוק, שתינו הסתכלנו
עליה במבט של שאלה, והיא, היא צחקה. פתאום היא הסתכלה עליי
בעיניים, מחייכת את החיוך המדהים הזה ממקודם.
"רפת? עגל חדש?" אני וגל הנהנו בתהייה מה מוזר. "אלוהים קיבוץ
זה מקום מוזר!"
שתינו הסתכלנו עליה כאילו היא נפלה ממאדים לפני כמה דקות
והתמקמה אצלנו בחדר בלי הודעה מוקדמת. היא צחקה עלינו, על
הקיבוץ. ואנחנו לא הבנו בכלל מה כל כך מצחיק.
אחר כך היא תפסה לי ביד, ככה סתם משום מקום, גררה אותי החוצה
ופשוט הלכה, לא היה לי מושג לאן היא הולכת אבל הייתי כל כך
המומה שלא יכולתי להוציא מילה מהפה.
פתאום היא עצרה, הסתובבה אליי והסתכלה עליי במבט מוזר, הסתכלנו
אחת על השנייה לחצי דקה בערך ואז היא אמרה לי בקול מזלזל
שכזה...
"קחי אותי לרפת. אני רוצה לראות את העגל החדש."
אז לקחתי אותה לרפת. לא הייתה לי בכלל ברירה, ואת האמת לא
חיפשתי ברירה, רק רציתי להיות אתה.
ברפת פתאום המבט שלה כבר לא היה מזלזל כל כך. היא הסתכלה על
הכל באהבה, על העגלים החדשים.
היא אפילו אהבה את הריח! אחר כך הלכנו לאורווה, הראיתי לה את
הסוסות שלי.
-"זאת גרייסי, וזאת פרינסס. פרינסס היא הנסיכה שלי והיא הבת של
גרייסי."
"את קוראת לה גרייסי בגלל הצבע שלה?"
הנהנתי, לגרייסי היה צבע מיוחד. אפור-ים, צבע מדהים. פרינסס
הייתה שחורה עם עיגול לבן באמצע המצח. כמעט כמו של אבא שלה,
מרקוס אורליוס, הוא היה הכי שחור שאפשר, יותר מחושך, והיה לו
מעויין לבן באמצע המצח. הוא היה הסוס הכי חתיך באורווה ומאז
ומתמיד רציתי שגרייסי והוא יזדווגו, כי הם זוג כל כך יפה, חייב
לצאת משהו מדהים משניהם. ויצאה משהו מדהים. פרינסס שלי היא
הסוסה הכי יפה באורווה.
סתיו כל פעם שאנחנו כאן אומרת לי שמרקוס אורליוס הוא כמו עודד,
ואני כמו גרייסי, הזוג הכי יפה.
ושאם אי פעם נקים משפחה הילדים שלנו יצאו הכי יפים בעולם.
המחשבה על להקים משפחה עם עודד מעלה בי גיחוך כל פעם מחדש,
כאילו שנישאר ביחד אחרי התיכון בכלל, אני לא אוהבת אותו והוא
לא אוהב אותי, אנחנו יחד בשביל הרושם, בגלל שזה מה שמצפים משני
הילדים הכי יפים בשכבה לעשות.
"מותר לי לרכב עליה?"
חייכתי אליה, מותר לה...אבל ניצלתי את המעמד שלי...
-"מותר רק עם עוד מישהו שעובד באורווה."
דן חייכה אליי שוב, אני אוהבת כשהיא מחייכת.
"את עובדת באורווה?"
מסיבה לא ברורה הרגשתי עקיצות בבטן, דבורים שרוקדות לי בבטן
ולא נזהרות עם העוקץ שלהן.
-"כן. למה?"
"קחי אותי לרכב תותי, בבקשה..."
הסכמתי, כאילו שיכולתי לסרב...כאילו שרציתי לסרב...
הכנתי את פרינסס, כי גרייסי כבר דיי זקנה בשביל להרכיב שתי
בנות עד למעיין.
היא עלתה בקפיצה, אפילו לא ניסתה להסתיר את ההתרגשות. היא אמרה
לי שזאת פעם ראשונה שלה על סוס, ואני גיחכתי לי, כבר מאז שאני
בת שנתיים אני רוכבת, אבא שלי לקח אותי לאורווה כשהוא עוד היה
המנהל של האורווה והרכיב אותי כמעט כל יום על הסוס שלו. כשהוא
עזב את הקיבוץ, אחרי שלאימא שלי כבר נשבר מהמכות שהוא הביא לה
לא רכבתי יותר. זה הזכיר לי אותו ולא רציתי לזכור. שנתיים אחרי
זה כשהייתי בת שתיים עשרה החלטתי שאני חוזרת לרכב, המנהל החדש
של האורווה הכריח אותי להצטרף לחוג רכיבה למתחילים, למרות שאני
רוכבת כבר שמונה שנים. מאז אני רוכבת כמעט כל יום, את גרייסי
קיבלתי בגיל 14 כדי שאני אאלף אותה, שנתיים אחרי זה שידכנו
בינה לבין מרקוס אורליוס וקיבלתי את פרינסס.
אני אוהבת את הסוסות שלי יותר מאת החברות שלי. ואני כבר לא
יכולה לחכות שנמצא לפרינסס זיווג.
עליתי על פרינסס מאחורי דן, חיבקתי אותה בשביל להחזיק במושכות
ואז הדבורים בבטן כבר התחילו ממש להשתגע, כמו חבורה של פריקים
שיכורים שרוקדים פוגו הן הסתובבו לי בבטן ועקצו אותי בכל מקום
אפשרי.
הנחתי את הראש שלי ליד הצוואר של דן, והריח של הבושם שלה ליטף
אותי באף.
רכבנו למעיין שמתחת לקיבוץ, את רוב הילדות שלי העברתי כאן עם
החבר'ה מהקיבוץ, היינו יושבים שעות ליד המים ומדברים,
כשהתבגרנו קצת היינו מביאים גם קפה וסיגריות ויושבים שעות רבות
יותר.
כשהגענו למעיין דן הסתובבה אליי, הסתכלה עליי במבט מוזר כזה,
כאילו יש משהו שמציק לה.
"תות..."
פתאום לא יכולתי להוציא מילה, פחדתי ממה שהיא הולכת לשאול,
הסתכלתי על השפתיים שלה, וכל מה שראיתי בראש זה איך שהשפתיים
שלי נדבקות לשלה. היא כל כך יפה...
-"מה?"
עכשיו כבר לא דבורים קטנות וחסרות ישע עקצו אותי בבטן, עכשיו
אלו היו דבורים גדולים, מיליונים של דבורים שכל מטרתם בחיים
היא לעקוץ אותי בבטן.
"תות, המכנסיים שלך רוטטים."
לקח לי לפחות דקה לקלוט מה היא רוצה ממני, ואז שמתי לב שמשהו
באמת רוטט, אבל זה לא המכנסיים שלי, זה הפלאפון שלי... קפצתי
בבהלה והוצאתי את הפלאפון מהמכנסיים. זאת הייתה גל...שכחתי
ממנה.
"תותי מה קרה? לאן נעלמתן? איפה אתן?"
-"גל אני כל כך מצטערת שכחתי להודיע לך...הלכתי להראות לדן את
הרפת, ואז הלכנו לאורווה והראיתי לה את גרייסי ופרינסס ו..."
דן פתאום עשתה תנועות מוזרות עם הידיים ואז היא לקחה לי את
הפלאפון מהיד.
"גל זה בסדר אנחנו עוד כמה דקות חוזרות. אנחנו באורווה."
הסתכלתי עליה, לא הבנתי למה היא לא אמרה לגל שירדנו למעיין.
אבל לא היה לי איכפת כי רק רציתי להיות אתה. אז לקחתי ממנה את
הפלאפון וכיביתי אותו. החזרתי אותו למכנסיים וירדתי מפרינסס.
היא ירדה אחריי, קשרתי את פרינסס לעץ הגדול ובעצם היחידי שיש
במעיין.
התיישבתי בצל העץ והסתכלתי עליה. בסוף לא התאפקתי ושאלתי את מה
שהציק לי.
-"למה לא אמרת לגל שאנחנו במעיין?"
"כי רציתי להיות אתך לבד."
לא היה לי מה להגיד אז רק חייכתי. אבל בתוכי, בתוכי הכל היה
תוהו ובוהו, שום דבר לא הסתדר איפה שהוא אמור להיות, הפקודות
של המוח לידיים הגיעו לרגליים והפקודות של המוח לפה נתקעו
באמצע ולא מומשו. הדם שנשלח מהלב במקום להגיע למוח נעצר בגרון
ופתאום נחנקתי, התחלתי להשתעל ולהשתעל, הרגשתי כאילו כל האוויר
שהיה לי יצא ושכחתי לשאוף קצת חזרה.
דן התקרבה אליי והתחילה לדפוק לי על הגב, היא שאלה אם אני בסדר
אבל לא הצלחתי לענות לה. ניסיתי לקחת אוויר אבל משום מה האוויר
נתקע בגרון ולא הסכים להגיע לריאות. ואז דן הסתכלה עליי
בעיניים. פתאום הכל נרגע, הכל שוב תיפקד כמו שצריך, האוויר
נכנס לריאות והדם עבר מהלב למוח וההפך. רק דבר אחד לא הצלחתי,
להוריד את המבט שלי ממנה. הייתי מרותקת, מהופנטת.
כנראה שהדם התעכב קצת בלהגיע למוח כי רק אז הבנתי מה אני עושה
וישר קמתי. לקחתי אותה חזרה לגל וכל הדרך לא דיברנו. הלכתי
לאורווה להחזיר את פרינסס ונשארתי לרכב קצת עליה. כל הזמן
חשבתי, מה אני עושה לעזאזל? יש לי חבר, אנחנו חברים כבר
שנתיים! יש לי חברות, יש לי מוניטין. אני לא יכולה להרוס הכל
בגלל איזה ילדה שיש לה עיניים מהפנטות!
אחרי אותו יום לא ראיתי יותר את דן. היא חזרה יומיים אחרי זה
לכפר סבא. ביומיים האלה גל התקשרה כל שעתיים בערך והזמינה אותי
לקפה אבל תמיד המצאתי איזה תירוץ כדי לא לראות אותה. לא
יכולתי.
אחר כך הבטן המלאה עקיצות שלי כבר נרגעה. ואני, אני המשכתי עם
החיים שלי. נתתי לשגרה שלי לסחוף אותי למקום שבו הדבר היחיד
שחשוב הוא אני. המשכתי במה שאני רגילה. במה שאני יודעת לעשות
הכי טוב.
להיות עם החבר'ה, לעשן, לשתות, לקבל כל מה שאני רוצה. בקשר
למחשבות על דן... הן הגיעו רק בלילות אחרי שחזרתי מהמסתור שלי,
מהשגרה שלי, כששכבתי בחושך ולא היו יותר הגנות, לא היו יותר
הסחות. אז ראיתי את העיניים שלה, את החיוך שלה, את השפתיים שלי
נדבקות לשלה. שכנעתי את עצמי שזה גיל ההתבגרות, שאני רק קצת
מבולבלת. שמה שאני מרגישה זה טבעי וזה יעבור.נתתי לעצמי לקבור
עמוק, עמוק את ההרגשה הכואבת הזאת של העקיצות בבטן.
החופש הגדול נגמר שלושה שבועות אחרי זה. בבית ספר הכל היה
כרגיל. לא השתנה יותר מדיי משנה שעברה. חוץ מהמושפלים החדשים,
כיתות ט', היו את אותם פרצופים שכל כך הכרתי בכל מקום.
כולנו חיכינו לחופשות החגים שהגיעו דיי מהר. החזרה לבית ספר
הייתה קלילה, פגשתי את כולם, כל החברים שלי שהתגעגעתי אליהם.
ואז יצאנו שוב לחופש.
את ערב ראש השנה עשיתי בקיבוץ. עבדתי בחדר אוכל בהגשת האוכל עם
גל ודור.
"תותי מה את עושה היום?"
-"לא החלטתי, אני חושבת שאני אלך למסיבת טבע. שתייה חופשית כל
הערב. אתה מסיע אותי פורקי?"
"בטח! מתי את רוצה לצאת? להביא טויוטה? בטח כולם ירצו ללכת
גם."
-"אני אודיע לך מאוחר יותר אחרי העבודה."
דור מסיע אותי לאן שאני רוצה. ואם יש בחירה בין שתי מסיבות,
הבחירה שלי היא הבחירה של כולם.
"סליחה, אפשר עוף?"
כששמעתי את הקול הזה זיהיתי אותו מייד. הרמתי את הראש וראיתי
אותה מחייכת אליי. זה היה כל כך כואב וכל כך נעים באותו רגע.
ושוב לא הצלחתי לעצור את עצמי מלטבוע בעיניים שלה.
-"דן...היי."
"היי. אני יכולה עוף?"
לא יכולתי לתפקד, אפילו עוף מסכן לא הצלחתי להרים ולשים כמו
שצריך בצלחת שלה. נתתי לפורקי את הכף והלכתי למטבח. עזרתי לטלי
לשטוף כלים עד סוף הערב כדי שאני לא אצטרך לראות אותה שוב.
שתקתי כל הזמן. טלי ניסתה לדבר איתי, לשאול אותי מה קרה אבל
אני לא יכולתי לדבר. הייתי חנוקה.
והכי נורא זה שהדבורים חזרו לעקוץ אותי בבטן. שוב פעם עם
הריקוד פוגו המטורף שלהן הן עוקצות אותי בכל כוחן, לא נותנות
לי אפשרות לנשום בין עקיצה לעקיצה.
כשיצאתי מהחדר אוכל דן חיכתה לי ליד האופניים שלי. היא הסתכלה
עליי במבט שואל. מנסה להבין מהעיניים שלי מה קורה איתי.
"בואי."
לא אמרתי לה לאן. רק הלכתי. ידעתי לאן אני הולכת. יש לנו מקום
בקיבוץ, מאחורי המרפאה שבו אפשר לראות את הנוף של המצוק. משם
רואים הכי טוב את השקיעה. ובלילה, בלילה רואים משם את כל
הכוכבים. יש שם עץ ערבה גדול שנותן הרגשה של ביטחון ושלווה.
ידעתי שרק שם, במקום שלי, אני אוכל לדבר אתה. אני אוכל להתנהג
כמו שצריך. שם ההיגיון שלי יהיה בשיאו ואני אוכל להגיד לה שאני
לא מעונינת בשום קשר אתה.
כשהגענו האור של הירח נח על העיניים שלה והיא נראתה יפה מתמיד.
הסתכלתי עליה להרבה זמן, ואיבדתי כל תחושה. אפילו עקיצות כבר
לא היו לי. רק היא. עיניי בתוך עיניה ושוב התמונה של שפתיי
נדבקות לשפתיה רק שהפעם התמונה לא הייתה רק בראשי. השפתיים שלה
היו כל כך רכות, כל כך עדינות, והריח שלה שיכר אותי יותר
מחמישה בקבוקים של וודקה. לא יכולתי יותר להתגונן, לא יכולתי
יותר לקבור את ההרגשה הזאת. אפילו ההיגיון שלי שהיה בשיאו הורה
לי לנשק אותה, אז נישקתי אותה. והשפתיים שלה היו ממכרות, לא
יכולתי להפסיק. כשהצלחתי לרגע לנתק את שפתיי משלה ולהסתפק
בטעמן שנשאר על שלי נשמתי נשימה עמוקה, ובפעם הראשונה בחיי
הרגשתי את האוויר שנכנס לתוכי. הרגשתי כאילו זאת הנשימה
הראשונה שלי. ישבנו מתחת לערבה בערך שעתיים או שלוש, מחובקות.
הפלאפון לא הפסיק לצלצל עד שדן לקחה אותו וזרקה אותו למצוק.
ולי בכלל לא היה איכפת. כל מה שהיה איכפת לי ממנו זה היא. לא
רציתי שהלילה ייגמר. לא רציתי לעזוב. לא רציתי שזה ייגמר.
חפרתי את ראשי בשיערה הכתום. וכשעצמתי את עיניי כל מה שראיתי
זה העיניים שלה, העיניים הירוקות המדהימות האלו שכל פעם שאני
מסתכלת בהן אני טובעת מחדש.
היומיים הבאים יחקקו בזיכרוני לנצח. כל יום היינו יורדות
למעיין עם פרינסס ומתנשקות שעות.
בסוכות החלטנו שאנחנו צריכות לנסוע למקום שבו אני ארגיש
חופשייה. שלא נצטרך להתחבא.
נסענו לאילת. ישנו על החוף. בלילות היינו מסתכלות על הכוכבים
ומדברות. או שהיינו מתנשקות ונרדמות  בשק שינה מחובקות. בימים
היינו מטיילות בטיילת, אוכלות במסעדות, שוחות בים ומציקות
לאנשים מסכנים שרק עברו לתומם ברחוב.
בלילה הרביעי עברתי את החוויה המינית הראשונה שלי עם בת. זה
היה מדהים. הרבה יותר טוב מעם כל בן שאי פעם הייתי אתו ובטח
שהרבה יותר טוב מעודד. אחרי אותו לילה לא יכולנו להוריד את
הידיים אחת מהשנייה.
בילינו את רוב הימים בשק שינה ובלילות היינו מסתכלות על
הכוכבים עד שלא הצלחנו להתאפק יותר וחוזרות לשק שינה. אלו היו
הימים הטובים ביותר בחיים שלי.
כשחזרתי הביתה כל שנייה בלעדיה הייתה יותר קשה מקודמתה. כמעט
כל סוף שבוע הייתי אצלה. היא לא הייתה באה אליי בשביל שאף אחד
לא יידע. נפרדתי מעודד ביום הראשון של אחרי החופש. את החברים
שלי כבר בקושי ראיתי. כשלא הייתי אתה הייתי מדברת אתה בטלפון
עד שהיינו נרדמות.
"תותי את באה היום למסיבת שתייה?"
-"לא אני נוסעת לתל אביב."
"מה יש לך לחפש שם כל הזמן? אנחנו כבר בקושי רואים אותך! כבר
יותר מחודשיים לא היית אפילו במסיבה אחת! מראש השנה בערך!"
-"הייתי במסיבות! מה את מדברת שטויות, בוטה? מה עם המסיבה לפני
חודש? שהלכנו אחר כך לים ושחינו כולם ערומים?"
"תותי זאת לא הייתה מסיבה!"
-"זה נקרא מסיבה, בוטה."
"ללכת כמה חבר'ה אל ירדן להקפיץ כמה טקילות ואז ללכת ערומים
לים לא נקרא מסיבה."
-"טוב אז מה את רוצה? מה זה חשוב שלא הייתי? אתם איתי כל היום
בבית ספר זה לא מספיק?"
"לא התכוונתי לזה תותי...אני מצטערת. באמת. רק דאגתי לך קצת.
את לא כמו תמיד תותי... בזמן האחרון את בכלל לא אתנו. את בכלל
לא פה. את מעופפת לך במקום אחר. מה שזה לא יהיה תותי, זה פוגע
בך. את מתחילה להתדרדר בלימודים...את בקושי רואה את החברים
שלך. נפרדת מעודד. משהו קורה. אני רק רוצה לדעת מה נסגר
אתך...זה הכל."
-"כלום לא נסגר איתי. אני בסדר גמור. אני בסך הכל עייפה בזמן
האחרון."
"טוב, סליחה שעצבנתי אותך תותי."
-"זה בסדר. אני הולכת הביתה. לישון. תביאי סיגריה."
"קחי את כל הקופסא. שיהיה לך. ביי חמודה לילה טוב."
מעצבנת אחת. מה היא מתערבת בכלל?! אסור לי להיות קצת עם עצמי?
ועם דן...
דן שלי. יפה שלי.
"תותי!!! חיכיתי לך. לקח לך הרבה זמן להתקשר. איפה היית?"
-"אני מצטערת אהובה שלי. ישבתי עם החבר'ה בחדרים לסיגריה.
הלכתי ברגע שיכולתי."
"זה בסדר. קראתי בינתיים ספר."
-"איזה ספר קראת יא משועממת?"
"לא יודעת איך קוראים לו. על איזה אחד שהחליט שהסוף הוא אף פעם
לא סוף או משהו כזה."
-"איזה משפט מטומטם. סוף זה סוף. לכל דבר יש סוף."
"תותי...איך את אומרת דבר כזה? לא לכל דבר יש סוף. לנו אין
סוף. לאהבה אין סוף."
-" יש לנו סוף מתוקה. כשנמות גם לנו יהיה סוף. אבל עד אז...עד
אז את שלי."
"תותי גם כשנמות האהבה שלנו לא תיגמר. לא יהיה לה סוף. היא
תישאר מהדהדת לנצח."
-"אין דבר כזה נצח. שום דבר לא נשאר לנצח דן. לכל דבר יש סוף.
החוכמה היא לא לחשוב על הסוף. אלא לחשוב על מה שיש עכשיו. ומה
שיש לנו עכשיו זה הדבר הכי טוב שקרה לי."
"באמת תותי? באמת את אוהבת את מה שיש לנו?"
-"אני אוהבת אותך."
"ואני אוהבת אותך תותי. אני צריכה ללכת. מחר אני קמה מוקדם
לבית ספר. לילה טוב יפה שלי.
על מה אנחנו חולמות הלילה?"
-"אולי היום נחלום על משהו יותר קרוב לבית? כבר היינו בכל
הארצות האפשריות. בואי נחלום היום על אילת. נחלום שאנחנו
יושבות על החוף, מסתכלות על הכוכבים ואחר כך עושות אהבה כל
הלילה."
"תותי זה לא חלום. זה זיכרונות..."
-"זיכרונות מתוקים... אז בואי נחלום שאנחנו על הירח."
"הירח לא קרוב לבית."
-" אז מה? בואי נחלום שאנחנו על הירח, מביטות ביופיטר, ובכדור
הארץ. ואז עושות אהבה...על הירח!"
"אוקי אז הלילה אנחנו על הירח... לילה טוב. אני אוהבת אותך."
-"ואני אוהבת אותך. לילה טוב. ניפגש בירח."
באותו לילה, לא חלמתי עליי ועל דן עושות אהבה על הירח. חלמתי
על סוף. פשוט כמשמעו. המילה סוף רקדה למולי ברקע שחור. החליפה
צבעים מלבן, לאדום, לירוק, לכתום, לצהוב, לאפור, לשחור.
יכול להיות שבאמת אין סוף? שאהבה אמיתית אף פעם לא נגמרת? גם
כשאנחנו כבר לא קיימים? היא יכולה להמשיך להדהד בעולם בלעדינו?
הסוף רחוק ממני. ומהאהבה שלנו. אבל מתי זה באמת סוף?
החלטתי לא לחשוב יותר על המילה סוף...או על הסוף שלי ושל דן.
לא רציתי לחשוב.
בסוף החופשות היינו צריכות לאזור כוחות משותפים בשביל לחזור
ללימודים ולהתרגל לשגרה יומית חדשה. אי אפשר כבר לדבר כל יום
שעות, אי אפשר לנסוע לכל מיני מקומות ליומיים שלושה.
אז התחלנו לחפש דרכים אחרות להיות ביחד כל הזמן. בשיעורים
היינו שולחות הודעות ומבדרות את עצמנו במקום להקשיב לשעמום של
המורות. ובלילות, בלילות היינו ממציאות לנו חלומות ללכת לישון
אתם. נפגשנו רק פעמיים בחודש. סוף שבוע כן, סוף שבוע לא.
במשך היום אחרי הלימודים לשתינו היו עיסוקים אחרים, אז חזרתי
לעיסוקיי הישנים. חברים, סיגריות,
אלכוהול. בסופי שבוע שלא הייתי עם דן הייתי במסיבות עם החבר'ה,
שותה עד שאני כבר לא רואה בעיניים, ואז היינו הולכים לעשות
שטויות.
ערב אחד באמצע המסיבה, אחרי שהקפצתי כבר לפחות שבע פעמים גל
באה אליי ואומרת לי לבוא אתה רגע החוצה.
יצאנו החוצה, גל נראתה מוטרדת ממשהו. הלכנו לדשא שמאחורי
המועדון, שם מרחוק ראיתי שמישהו מחכה לנו. כשהתקרבנו ראיתי
שזאת דן. האינסטינקט הראשון שלי היה לרוץ לנשק אותה, אבל למזלי
עוד לא הייתי מסובבת יותר מדיי בשביל לשכוח איפה אני ומי איתי.
כשהגענו דן לא חייכה אליי אפילו. היא אפילו לא הסתכלה עליי
הראש שלה היה מושפל והעיניים שלה התעסקו עם הנעליים שלה. אז
פניתי אל גל בשביל לקבל תשובה למה שקורה פה, גל הייתה קצת
עצבנית עכשיו, התחלתי לדאוג.
"נו, אתן לא הולכות להגיד שלום אחת לשנייה?"
-"הבאת אותי לפה בשביל להגיד שלום לבת דודה שלך גל?"
ניסיתי לשמור על קור רוח, כאילו בשבילי דן, היא רק בת דודה של
גל.
"לא תותי, הבאתי אותך לפה בשביל שתגידי שלום למאהבת שלך!"
באותו רגע לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי כאילו כדור הארץ החליט
לעשות תחרות עם השמש מי מסתובב יותר מהר. הכל היה מטושטש. הפחד
הציף אותי, את כולי.
הפניתי את ראשי אל דן, היא הרימה את העיניים שלה מהנעליים
והסתכלה עליי במבט מתנצל.
גל הסתכלה עליי כאילו היא בעלי שכרגע תפס אותי בוגדת בו, עם
החבר הכי טוב שלו, או אח שלו.
לא היה לי מה להגיד, כל מה שעניין אותי זה איך היא גילתה. כל
כך הקפדנו לשמור על זה בסוד. אפילו
ההורים שלה לא מכירים אותי. כשהייתי באה אליה לא היינו נשארים
בבית שלה. אף פעם לא פגשתי את אבא שלה.רק את אימא שלה פעם אחת,
כשהיא הייתה בקיבוץ עם גל, זהו. איך יכול להיות שהיא גילתה?
"תותי...?"
-"מה את רוצה שאני אגיד גל?"
"אז זה נכון? היא המאהבת שלך? אלוהים תות! איך את מעיזה לעשות
דבר כזה? ועוד עם דן?! עם הבת דודה שלי? לא יכולת למצוא לך
איזה זונה מאשקלון בשביל לעשות את הדברים הסוטים האלה?!"
פתאום דן ממש התעצבנה, היא הסתכלה על גל כאילו היא הולכת להרוג
אותה...
"הדברים הסוטים האלה? ממתי אהבה זה משהו סוטה גל? תותי לא עשתה
שום דבר רע וגם אני לא."
גל התחילה לצחוק, היא הסתכלה על דן במבט מזלזל, נגעל, התנהגה
אליה כמו שאנחנו בדרך כלל מתנהגים לאנשים שאנחנו שונאים מהבית
ספר.
"דן, מה שאתן עושות זאת לא אהבה. זאת סטייה שלא אמורה להיות."
-"גל, אני ודן אוהבות אחת את השנייה. גם אם זאת סטייה שלא
אמורה להיות."
"כמה שתית תות? זה לא את מדברת, זה מה שהקפצת לפני כמה דקות!"
-"לא, גל. זאת אני מדברת. מה את הולכת לעשות בקשר לקטע הזה?"
"תראי, את החברה הכי טובה שלי. ודן היא הבת דודה שלי. אז אני
אעשה לשתיכן טובה. אני לא אספר.
אבל תותי, את צריכה להבטיח לי שתפסיקי עם כל זה. תחזרי לחיות
חיים נורמלים. תחזרי לעודד.
תותי יש לך מוניטין לשמור עליו. או ששכחת? שכחת מי את? אם דבר
כזה מתגלה זה יכול להרוס את כולנו. לא רק אותך."
-"זאת הסיבה היחידה שאת לא מספרת את זה נכון?..."
"נכון. ואת צריכה להפסיק עם זה תותי. את חייבת. את לא יכולה
לתת לטעות כזאת להרוס את הכל."
הסתכלתי על דן, היא הסתכלה עליי מבוהלת. אני באמת לא יכולה
לעשות את זה. והיא יודעת.
היא הבינה שאני חייבת להפסיק. דן התחילה לבכות, התקרבתי כדי
לחבק אותה וגל תפסה לי את היד. הסתכלה עליי עם מבט מאיים.
לקחתי שני צעדים אחורה, מתרחקת מדן. מתרחקת מהדבר הטוב היחידי
שיש לי בחיים. הורדתי את המבט לדשא, לא יכולתי להסתכל לדן
בעיניים.
"תות...?"
-"דן...אני...אני מצטערת. אני חייבת... אני..."
דן התחילה לרוץ, פשוט רצה. התרחקה ממני. ואני, אני לא יכולתי
לזוז. הייתי משותקת. גל חיבקה אותי.
"את יודעת שאני עושה את זה לטובתך תותי. את תודי לי על זה אני
מבטיחה לך."
לא יכולתי יותר להתאפק. התחלתי לבכות. וגל חיבקה אותי חזק, אבל
לא רציתי את החיבוק שלה. רציתי את דן. התחלתי לרוץ אחרי דן,
קראתי לה שתעצור אבל היא לא הפסיקה לרוץ.
-"דן חכי שנייה. בבקשה! תני לי להסביר לך..."
דן עצרה והסתובבה אליי. העיניים היפות שלה דיממו מדמעות.
"מה יש פה להסביר תות? שהמוניטין שלך יותר חשוב לך ממני?
מאהבה? ממנו? אני מרחמת עלייך תות. את עושה מה שמצפים ממך בלי
להתחשב במה שטוב לך. את מקשיבה לחברים שלך שאת בקושי אוהבת.
תגידי לי מתי פעם אחרונה דיברת עם אחד מהחברים האלו שלך? מתי
אמרת להם מה את מרגישה? מתי אמרת להם שאת אוהבת אותם? הם לא
חברים שלך. הם חלק ממעגל אחד גדול של חיים חסרי טעם. אנשים שכל
מה שחשוב להם זה להיות למעלה. להיות הכי טובים, שכולם יכבדו
אותם ויסתכלו עליהם מלמטה. איזה חיים יהיו לך אם כל מה שחשוב
לך זה  להיות מעל אנשים אחרים? לא איכפת לך משום דבר אחר
תות."
-"זה לא נכון. איכפת לי ממך. אני אוהבת אותך. גם אם אני לא
יכולה להיות אתך אני תמיד אוהב אותך."
"לא תות. את לא אוהבת אותי. את לא יודעת מה זאת אהבה. אם היית
אוהבת אותי לא היית מוותרת על הקשר הזה בשביל לא להרוס את
המוניטין שלך."
-"דן תביני אותי...בבקשה. להמשיך בקשר הזה אומר לוותר על הכל.
על כל החיים שלי. כל מה שאי פעם הכרתי. על כל מה שאי פעם היה
לי. אני לא יכולה להרוס את החיים שלי בשביל זה. אני מצטערת
דן."
"להרוס את החיים שלך? החיים שלך כבר הרוסים. אין לך חיים. יש
לך רק מה שאנשים אחרים חושבים עלייך. זה לא חיים זה הצגה אחת
גדולה."
-"זה החיים ש-ל-י. דן אני אוהבת אותך. אבל אני לא יכולה לוותר
על החיים שלי. אני מצטערת."
"אם באמת היית אוהבת אותי היית מבינה שאת לא מוותרת על שום
דבר."
שתקתי. לא היה לי מה להגיד. לא יכולתי להגיד שום דבר שישמע
הגיוני. לא הבנתי איך אני לא מוותרת על כלום אם היא יודעת
שלהיות אתה יהרוס לי את המוניטין. אבל ידעתי שאני כן אוהבת
אותה.
עמדנו שם שתינו עם העיניים ברצפה. שותקות. אחרי דקה ארוכה
ועצובה של שתיקה דן הסתכלה עליי במבט כועס, עצוב, שבור, מכאיב
עד מוות.
"אז כנראה שלכל דבר יש סוף. אפילו לאהבה יש סוף."
בכיתי עכשיו. אני שונאת את המילה הזאת. שונאת אותה.
-"לאהבה אין סוף דן. רק לקשר. אני תמיד, תמיד אוהב אותך. גם אם
אף פעם לא אוכל להגיד לך את זה."
"יש לה סוף תות. הסוף לאהבה שלך הגיע ברגע שוויתרת עליה. וגם
אני בסוף אפסיק לאהוב אותך. ואולי... אולי אפילו נוכל להסתכל
אחת על השנייה בלי שיכאב כל כך. אבל הסוף שלנו כבר פה. אין לנו
למה להמשיך בכאב הזה. תחזרי לחברים שלך. לעודד. לשטויות שלך.
ביני לבינך כאן זה הסוף."
היא הפנתה את גבה והמשיכה ללכת. ברוגע, לאט, היא לא רצה יותר.
פשוט הלכה משם. באותו יום היא יצאה מהחיים שלי, אבל היא הלכה
לאט, נתנה לי את ההזדמנות להחזיר אותה לחיים שלי. ואני, אני
נשארתי עומדת, לא זזה, משותקת. הדבר היחיד שהלך אתה הוא הלב.

את לא חזרת לחיים שלי מאז, דן. ואני לא חזרתי להיות מאושרת
יותר. חזרתי לעודד, חזרתי לחברים שלי, לשתייה, למסיבות, לפקט
"נובלס" ביומיים, לשטויות שלי. אבל שום דבר מהדברים שעשיתי
ושהיו לי לא עשה אותי מאושרת. לא כמו שאת עשית אותי. הנשימות
שלי חזרו להיות חסרות טעם. לא הצלחתי לנשום כמו שנשמתי אתך
יותר. כל לילה אני חוזרת מהחדרים בקיבוץ, בדרך אני הולכת למקום
שלנו, איפה שנשמתי פעם ראשונה באמת, איפה שנשמתי אתך, הייתי
אתך, איפה שהכל התחיל. מבחינתי לפחות. אני יושבת שם שעות, מנסה
להיזכר באושר הזה שהיה לי אתך. מנסה לנשום שוב את האוויר שלנו.
אבל אף פעם לא אצליח לנשום שוב. אני יודעת את זה. החיים שלי
נגמרו כשאת הלכת באותו יום. אני מתגעגעת. מתגעגעת לכל מה שהיה.
ללילות, לימים, לכוכבים, לנשיקות, לריח, לאוויר, לחלומות,
לעיניים, לאושר שעשית לי. אפילו לעקיצות הדבורים שהשתוללו
בתוכי כל פעם שחייכת אני מתגעגעת. כל מה שנותר לי ממך זה הכאב,
הכאב שעושים הזיכרונות והעובדה שזה נגמר בגלל הטיפשות שלי.
באותו יום לא הבנתי איך אפשר לא לוותר על הכל ולהיות אתך. היום
אני מבינה. אני מבינה
שאין לי על מה לוותר. להיות אתך זה הדבר היחיד שוויתרתי עליו.
החיים שלי הם כלום בלעדייך.
כשסוף סוף הבנתי שאת היא מה שבאמת עושה אותי מאושרת כבר היה
מאוחר מדיי.
כשגל התקשרה אליי וסיפרה לי על הסוף שלך... הדבורים כבר לא
ריחמו עליי. הם עקצו אותי בכל מקום. לא רק בבטן, בלב. והלב,
הלב העקוץ שלי דימם עד שנגמר. אני לא יכולה לחכות עד הסוף שלי.
רוצה לדעת אם כשאעלה למעלה את תחכי לי שם, פותחת לי את השער.
גל נתנה לי את המכתב שלך. היא סיפרה לי שהוא אצלה כבר שנה. מאז
שזה נגמר. היא אמרה לי שכתבת אותו שבוע אחרי שנפרדנו. היא קראה
אותו והחליטה לא לתת לי אותו, היא אמרה שהיא חשבה שהיא עושה את
זה בשבילי, כדי שאני לא אפגע. היא הגנה עליי. אבל מה שהיא לא
הבינה הוא שהיא הגנה עליי מפני הדבר היחיד שהיה עושה אותי
מאושרת. היא הגנה עליי מפנייך.
"תות.
פעם שאלת אותי אם אני חושבת שיש כוכבים שלעולם לא יפלו. אמרתי
לך שכדור הארץ הוא כוכב, והוא לעולם לא ייפול. אמרת לי
שהתכוונת לכוכבים שנופלים. קראתי שהכוכבים שנופלים הם לא באמת
כוכבים. אלא מטאורים. לא יודעת מה ההבדל אבל הנה התשובה
שלך...כוכבים לא נופלים. הם מאירים את השמיים לנצח. אז הנה יש
נצח. לא לכל דבר יש סוף.
רציתי להתחיל את המכתב הזה ב...הפעם הראשונה שראיתי אותך. אבל
בפעם הראשונה שראיתי אותך הייתי עסוקה בלהיפרד מהחברה שלי. אף
פעם לא סיפרתי לך את זה. באותו יום שישבנו בחדר של גל  ואתן
דיברתן ואני שלחתי הודעות בפלאפון, נפרדתי מהחברה שלי. לא
אהבתי אותה יותר. ואז את הגעת. כמו כוכב שנפל משמיים. כשגל
אמרה לי שאני נשארת אתך, הסתכלתי עלייך וכבר מאז רציתי רק
אותך. כשגל הלכה לא היה לי מה להגיד אז הדלקתי סיגריה בתקווה
שתגידי משהו. הדבר היחיד שעלה לי בראש זה למה קוראים לך תות
לעזאזל.
התקופה שלנו הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי תות. אני יודעת
שאת חושבת שהכל ייהרס לך אם נהיה ביחד. אבל אני רוצה שתדעי
שאני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך. אף פעם.
אני מתגעגעת אלייך כל כך. לשיער השחור החלק שלך. לעיניים
הכחולות שלך, למגע העדין שלך. אלייך.
קשה לי לדעת שיש מישהי בעולם הזה שיכולה לעשות אותי כל כך
מאושרת אבל אני אף פעם לא אוכל להיות אתה. יותר קשה לי לדעת
שהיה לי אותך. טעמתי מהאושר הזה שרק את יכולה לתת לי ועכשיו
אני לא אוכל לטעום אותו יותר.  
אני לא מאמינה שזה באמת הסוף. אני מאמינה שאנחנו אוהבות אחת את
השנייה. וזאת הסיבה שאני מחכה. מחכה עד שגם את תביני את זה.
אני אוהבת אותך.
דן."
דן שלי. אם הייתי קוראת את המכתב הזה בזמן, את היית שלי עכשיו.
אני כן מאמינה באהבה ללא סוף. אבל הסוף שלנו היה בלתי נמנע.
ועכשיו אין לי איך לשנות את זה.
את נהרגת בתאונת דרכים. השארת אותי לבד להתמודד עם הכאב
שבידיעה שהיית יכולה להיות שלי.
ניתנה לי הזדמנות להיות מאושרת. ואני בטיפשותי לא מנעתי ממך
ללכת. אהבתי אותך, אבל לא הכרתי שום דבר מלבד מה שהיה לי.
ועכשיו כשכל מה שיש לי הוא מה שלא וויתרתי עליו, אני מבינה
שאין לי כלום. וויתרתי על מה שהיה לי. הרסתי את החיים שלי.
למרות שזה מה שלא רציתי לעשות.
כשאני נזכרת בך, אני נזכרת איך זה לנשום. אני נזכרת בכוכבים.
וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה המילה שרוקדת ברקע שחור,
מחליפה צבעים.
את היית שלי. ואני נתתי לך ללכת, ועל זה אני אתחרט לנצח. אני
רק מקווה שתוכלי לסלוח לי. שגם שם למעלה את שומעת, את יודעת.
אני מקווה שתחכי לי למעלה ותפתחי לי את השער. אני מאמינה
שהאהבה שלנו לנצח תהדהד בעולם וכשאמות נחיה את האהבה הזאת
מחדש. לנצח.
אבל בינתיים אני לבד. בחיים שכל כך היו חשובים לי. חיים שכעת
נראים לי כעונש.
תמיד אחשוב עלייך, אף אחת לא תמלא את מקומך.
עכשיו יושבת פה בחדר החשוך. מוציאה סיגריה ומדליקה אותה.
הקופסא נגמרה, אני זורקת לפח.
לוקחת שאיפה מהסיגריה האחרונה שלי. שאיפה ארוכה, עדינה.
שלא תיגמר, לא רוצה שתיגמר. עוצמת עיניים, נהנית מהרגע שעוד
מעט כבר לא יהיה.
רעידות של פחד, לוקחת עוד שאיפה ארוכה.
מוציאה עשן מהריאות והוא נכנס לי לעיניים, מטשטש את ראייתי
לכמה שניות.
עוצמת שוב את העיניים לחושך כמו זה שבחדר.
שלא תיגמר, לא רוצה שתיגמר. מאפרת במאפרה אבל האפר נופל לרצפה,
המאפרה כבר מלאה בסיגריות שמכובות אחת על השנייה.מדליקה את
האור ולוקחת את המחברת, אבל גם היא נגמרה.
לוקחת עוד מחברת. מנסה לכתוב לך כמה אני אוהבת.
זורקת את הנייר אחרי המילה הראשונה אבל גם הוא כמו קודמיו לא
מגיע לפח שמלא כבר במילא.
לוקחת שאיפה אחרונה, ארוכה, מכבה את הסיגריה.
מכבה את האור והולכת לישון. אולי בחלומות לא אראה את המילה
היחידה שבראשי. את המילה שמילאה את כל הדפים שבפח ושעל הרצפה.
אולי אני לא אראה אותך, מחייכת, בוכה, כועסת, צוחקת.
לא רוצה. לא רוצה לראות אותך. לא רוצה לכתוב את המילה.
אני כועסת. אבל אין לי על מה. את כועסת. אבל אני לא יכולה.
הולכת לישון, בידיעה שאני כן אחלום עלייך. וכן אראה את המילה
שאני לא רוצה להגיד, רוקדת למולי ברקע שחור ומחליפה צבעים
מלבן, לאדום, לירוק, לכתום, לצהוב, לאפור, לשחור.