ושוב, קצר אך הכרחי !

מאורעות ליל אמש גרמו לי להיות מאד לא סימפטי כשיהודה התקשר
-רק בצהריים - לשאול לשלומי. הייתי קצר ולקוני, עניתי בכן-ולא
כמעט על רוב שאלותיו, ביניהן "אתה כועס עלי?". כששאל למה שאלתי
אותו בחזרה מה הוא ציפה, שארטוט מאושר מהיחס המעליב שלו, מזה
שברור שאני מספר שתיים במקרה הטוב, שהוא נותן לי להרגיש
ריבאונד תחליפי ועלוב. הוא, כמובן, הכחיש, והציע להיפגש בערב
ליישר את ההדורים. איכשהו, שמחתי שאני יכול להגיד לו "לא"
אפילו שהסיבה לכך הייתה שהייתי תורן לילה באותו יום. הוא
התאכזב, ואני הזכרתי לו שאחרי תורנות לילה יש יום חופשי,
והצעתי שיקח גם הוא יום חופש, יסע איתי לביתי ויבלה איתי יום
שלם. הוא אמר שהוא לא יכול, ותיבל את הסירוב באיזה תרוץ עלוב,
ובכך נמוגה האפשרות שהשיחה תסתיים באוירה טובה ועם תוכניות
משמחות ליום המחר.

הלילה היה סתמי ועם זאת מתיש, כרגיל. בשעות שבהן ישבתי בחמ"ל
לא הגיעו כמעט ידיעות חשובות, כיליתי את זמני בגריסה ובבכי.
ככה זה. בשעות הקטנות של הלילה, כשהרגשת הבדידות מתחדדת ועם
המוסיקה המתאימה ברקע, הדמעות פשוט יוצאות בלי שליטה. יותר
מאוחר הצלחתי לישון עוד כמה שעות, בבוקר סיימתי כמה מטלות
אחרונות הקשורות לתורנות ויצאתי מהבסיס בערך בשעה עשר. הגעתי
הביתה לקראת שתים-עשרה, בזמן לארוחת צהריים. אמא שלי שמה את
הקוסקוס על השולחן ממש מעט אחרי שנכנסתי הביתה, וישבתי לאכול
אותו עדיין במדים. לה, כמובן, לא היה מושג במה שעובר עלי, בקשר
עם יהודה, באכזבות הנובעות ממנו. הקשר היחיד שלה לעולם הזה שלי
היה כשמדי פעם היא ענתה לטלפון במקומי ואז אומרת "יש לך טלפון
מיהודה", בלי שיש לה מושג מי הוא ומה הוא עושה לי.

אלא שהכל עמד להשתנות. באמצע ארוחת הצהריים, היא אמרה לפתע
שהיא רוצה לדבר איתי על משהו. שהיא כבר לא יכולה להחזיק את זה
בבטן ושכבר המון זמן היא רוצה לעשות על זה שיחה אבל לא יודעת
איך. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. אני ואמא שלי לא ניהלנו,
מטבע הדברים, יותר מדי שיחות, בטח לא כאלו שנפתחות בכזו הקדמה
דרמטית. "דברי", אמרתי לה, והיא דבור-דיברה. "לפני כמה זמן
מצאתי, בפח, לא שהתכוונתי לחטט, אתה יודע שאני מכבדת את
הפרטיות שלך, מכתב שכתבת לבחור, שמבינים ממנו שאתה לא אוהב
בנות".

בום. כמעט נתקע לי הקוסקוס בגרון.

אם יש משהו שלא ציפיתי לו - זה זה. קודם כל, ממתי אני זורק סתם
ככה לפח של הבית ראיות מפלילות ? אמנם ככל שחלף הזמן פחות
ופחות ניסיתי להסתיר את זה, ויותר ויותר היה לי ברור שדי ברור
לה, אבל עדיין - אני לא התכוונתי להעלות את זה, ובטח ובטח שלא
להפקיר סתם ככה מכתב אישי, שודאי חושף עוד כמה דברים אישיים
מלבד הידיעה היבשה על היותי הומו. נחרדתי מחילול הפרטיות ומיד
התגוננתי "לא יכול להיות" ושאלתי "מה היה כתוב שם? למי הוא
היה?". היא אמרה שהיא לא זוכרת וזה גם לא חשוב, אלא מה שעולה
ממנו.
הנהנתי בשתיקה והמשכתי לאכול, לא הכחשתי ולא אישרתי ובטח שלא
הסתכלתי לה בעיניים. אחרי כמה שניות אמרתי "אין לי מה להגיד לך
על זה". "טוב", היא אמרה, "אז אני רוצה להגיד לך, שתדע שזה לא
משנה לי כלום, ושאני אוהבת אותך כמו שאתה, ואני רק רוצה שתהייה
מאושר, זה הכי חשוב לי בעולם. ושתדע שאין לי בעיה שתביא הביתה
חבר, להיפך. אני לא רוצה שתהיה לבד". למרות שהיכרתי אותה היטב
וידעתי שביום שאספר לה זו בערך תהייה תגובתה, עדיין שמחתי
לראות שלא טעיתי בהערכתי, והרגיעו אותי דבריה. היא המשיכה
בנאום שבטח הכינה בראשה חודשים ארוכים.

"נכון שיש בזה גם דברים קשים, שצריך להתמודד איתם, אבל אני
הולכת לקבוצת תמיכה של הורים...", "תהל"ה?", קטעתי אותה בזוכרי
את המודעות בעיתון "הזמן הורוד", "כן", אמרה והמשיכה, "ויש שם
הורים שממש קשה להם עם זה, ובוכים בפגישות ומה לא, ואני ממש לא
ככה". "אז למה את הולכת?". "כי זה עוזר לדבר על זה, להיפגש עם
עוד הורים שיש לנו משהו משותף, וגם כדי לעזור לאחרים, שיותר
קשה להם עם זה". "כמה זמן את שם?". "לפני משהו כמו שלוש שנים
הלכתי פעם ראשונה". רשמתי לעצמי שכבר בכיתה י' היא החליטה שאני
הומו ורק עכשיו היה לה אומץ לדבר איתי על זה. הופתעתי והתרשמתי
לגלות שהיא כל כך פעילה בנושא שלא דיברנו עליו מעולם. "שתדע
שמדי פעם יש פגישה יחד עם הילדים, ויש בחורים מקסימים, ואני
רוצה שאתה גם תבוא". "לא נראה לי". "למה? זו דרך טובה להכיר
מישהו!". לא הייתי מוכן לזה עדיין. לשמוע ממנה שהיא יודעת זה
משהו אחד, אבל לקבל ממנה עצות איך להכיר בחורים זה כבר משהו
אחר לגמרי. כדי לנער אותה מעלי, וגם מתוך משאלת לב כמוסה,
אמרתי לה שכרגע אני לא צריך להכיר אף אחד. "מי זה? היהודה
שמתקשר?". "בערך", עניתי. "טוב. אני שמחה שדיברנו על זה, ואני
מקווה שזה ישבור קצת את החומות שיש ביננו. אני מרגישה שכבר
המון זמן אנחנו לא מתקשרים". הנהנתי, סיימתי לאכול, הלכתי
להתקלח, ולאחר שדיווחתי בקצרה לגלי על ההתפתחות המרעישה, צנחתי
למיטה מותש מהתורנות ומהיציאה הכפויה מהארון, אך עם תחושת הקלה
עצומה, ועם מעט שמחה על כך שלפחות באחת מהחזיתות לא צפויה לי
התמודדות קשה ומעיקה. סוף סוף משהו אחד הולך חלק.