אני נופלת לתהום, נופלת מהעננים,
כורעת ברך כאן, היום, בעולם הדמדומים.
החלום התפוגג, מתגלה המציאות,
הכאב פה חוגג ופשוט רוצה למות.
קול חלש, קול בוכה, הזועק לעזרה,
קול עצוב, קול סובל, הנקלע לצרה.
לב בודד, לב שבור, מדמם ופצוע,
הוא רועד, הוא טרוד, הוא לא בובת צעצוע.
נופלת לתהום, נחבטת לי בלב
זה כבר לא אותו חלום, זה משהו כואב.
והלב בוכה, מבקש רחמים
בדמו שוחה למקום מבטחים.
נשמתי עייפה, לא אסבול עוד כאב,
רוצה לברוח במהרה, למקום רגוע שליו.
הייתי גבוה למעלה, הייתי בשמיים,
כעת אני למטה, כרוכה על הברכיים.
מתחננת שתחמול, מתחננת שתחוס,
מפחדת שוב לסבול, לא רוצה לב הרוס.
אני פצועה בפנים, ליבי מדמם
יבוא היום, על הכאב תשלם.
דמעות הסבל, דמעות הייסורים,
להיות באבל, ליבי נשבר לרסיסים.
ליבי כואב ונעלם
ומסביבו שלולית של דם.
הולכת כמו תמיד, מבחוץ אותו הדבר,
לא רואים שהשתניתי, לא רואים מה שנשבר.
גוף בלי לב, בלי נשמה,
גוף בלי רצון, בלי אמונה.
כבר אבדה לי התקווה, בים של דמעות,
מנסה למחוק בכאב את כל הזכרונות.
אתה אינך, אתה פגעת,
איני שלך, אתה הלכת.
לב אנוש, לב אדם,
השתתק, הוא נדם.