מטומטמת. איך נתתי לזה לקרות? מטומטמת. מטומטמת.
מ-ט-ו-מ-ט-מ-ת.

מורידה את היומן על הרצפה ומסתכלת על מה שכתבת. לא היית צריכה
להתחיל עם זה, עד שהתחלת לשכוח.. שבוע, חודש אחרי, שוב את
חוזרת לזה? צונחת כמו לבנה בחזרה לאותו סיפור ישן וכואב. לאותה
חתיכה שנקרעה לך מהלב כשזה קרה, יחד עם הקרום נקרעת את עצמך.
ועכשיו את שוב נזכרת, חוזרת במערת הזמן בראשך לאותו יום חמישי
סגרירי לפני שבוע, או אולי בעצם חודש כשישבת על הספסל בתחנת
האוטובוס. וההוא ישב לידך. איך הוא אמר שקוראים לו?
"שמעון, אבל את יכולה לקרוא לי שימי"
והוא הדגיש את ה-'את' בצורה המעצבנת הזאת שרק מבוגרים יודעים
לעשות כשהם מנסים להעביר נקודה כלשהי.
למה את בכלל נזכרת בו? נזכרת במגע המחוספס של העור שלו,
בעיניים החומות והעייפות שלו ובפה שלו.. למה? 'את סתם עושה
לעצמך סיבוכים נפשיים!' זה מה שאמא הייתה אומרת, אם היא הייתה
יודעת. אם היה אכפת לה בכלל. וכמה שאת יותר מפצירה בעצמך
לשכוח, ככה את רק נזכרת יותר, בפרטים הקטנים. בדיוק כמו
שכשאומרים לך לחשוב על הכל חוץ מעל פילים פתאום עוברת לך במוח
שיירה של פילים רעשניים במיוחד. את זוכרת איך ישבת שם עם ספר
בתחנה, כמו מלאכית קטנה ותמימה, רק הילה הייתה חסרה לך למראה
החמוד המושלם. עם השיער הבהיר אסוף בשתי קוקיות והעיניים
הגדולות והאפורות שלך מתבוננות בכזו סקרנות חמודה. א-קוצ'י-קו!
חמודה! ארצה! שבי! להתגלגל.
שוב האסוציאציות על הכלבה המזדיינת משתובבות לך בראש.
ואז הוא פנה אלייך, עם כזו התחשבות בעיניים, עם מבט מסוקרן
וחייכני. המבט הזה של המבוגרים הצעירים בנפשם, אלה 'שמאוד
מתעניינים' בעולם הילדים. מעמידי הפנים. פנה אלייך ושאל איך
קוראים לך, ולאן את נוסעת ביום סגרירי שכזה ועוד כל מיני שאלות
שנועדו למשוך לכיוון האמיתי של השיחה. ואת, כמו ילדה מטומטמת
עונה בתמימות דעים על השאלות המתחקרות, אפילו שהיה לך קצת לא
נעים ואפילו שאמא אמרה כבר מיליון פעם לא לדבר עם זרים.
מטומטמת, לא?

ואז, כשלא שמת לב. כשכבר היית מונחת בחיקו, מוקסמת מהיופי
הפנימי שבו ומהשאלות המאוד מעניינות שלו, הוא תפס אותך.
לא בדיוק תפס... הוא רק הציע, בדרך מאוד מתחשבת, שתבואי איתו
לקצה הרחוב.. הרי האוטובוס מאחר והוא רצה להראות לך תמונה של
הבת שלו. זאת שאת דומה לה בול, שתי טיפות מים הוא אמר. שקרן.
הוא שקרן ואת מטומטמת. איזה שילוב נפלא.
אז באת איתו, בשרביט קסמים בלתי נראה הוא הוביל אותך תוך כדי
דיבורים אל קצה הרחוב, ומשם אל פח הזבל הגדול שעומד ליד הקיר
ושם... שם הוא עצר. הפסיק לדבר, חליל המלין פסק מנגינתו
והילדים נעורו, ואת, פתאום קלטת היכן את. וקלטת בדיוק מה הולך
לקרות עכשיו. עומדת מול החלילן שלך, שימי המהולל וחיוכו הפסיק
להפנט אותך. עכשיו, מטומטמת שכמוך, רק עכשיו, התחלת להרגיש
ניצוץ של רגש חדש. לא סקרנות, לא פרפרים בבטן, לא. התחלת
להרגיש פחד. או שאולי היה זה הקור במקום?
הוא התקרב אלייך בחיוך ערמומי, את זוכרת איך רעדת? איך פתאום
שמת לב שכל הקסם שהיה באוויר לפני רגע ברח? ברגע שהוא הפסיק
לדבר נהיה קר. והוא התקרב, הושיט את ידו ונגע בכתפיך. רעד. רעד
של אזהרה, רעד שאומר 'תברחי מפה לפני שיהיה מאוחר מדי'. ואת,
מטומטמת. עומדת ועדיין מחייכת, מנסה לשמור על הקסם באוויר שלא
יברח, והפחד ננעץ עמוק בלב שלך... חופר ומחפש את המקום הכי
קרוב אליך, את המידע הכי אינטימי. הכי שלך. קורע אותך מבפנים.
תברחי.

בורחת ולא בורחת, רועדת ולא רועדת, שם ולא שם. מרחפת בחלומות
על עצמך, על העבר והעתיד.. כמו שאת תמיד עושה כשמתחשק לך לברוח
ממצב כלשהו. מצאת את המצב המושלם לרחף בו. מרחפת כאילו את לא
שם, והמגע של ידו על כתפך הולך ונעלם, הופך להיות חלק מעורך
הצח, הטהור והבתולי.
זהו, נעלמת. את עושה פרצוף ריקני במיוחד ומשתתקת לגמרי, נותנת
לנפש האמיתית שלך לברוח דרך החורים ולהשאיר שם רק גוף. חתיכת
בשר רכה בשבילו, בשביל שימי.  ואת, כלומר הנפש שלך, מסתכלת
מלמעלה וצופה בכל מה שקורה לגופך שם למטה. את רואה את שימי
תופס את זרועך באכזריות ומוריד את בגדייך באיטיות, כמתענג על
העובדה שאת לא מגיבה,  מביטה בו במבט תמים ובעיניים גדולות.
ואז הוא עושה את זה, לאט ומהר, הוא מסחרר אותך וגורם לנפש שלך
להסב את מבטה ולברוח עמוק עמוק לתוך תוכך. הנפש שלך מפרפרת
למוות ואת כמו בובה על חוטים, עושה כל מה ששימי אומר.

פתאום את מתעוררת. השעה מאוחרת בלילה ואת עדיין נמצאת שם בקצה
הרחוב, ליד פח הזבל הגדול. הנפש שלך על הרצפה, כמה מטרים ממך,
נגועה ומלוכלכת, כבר לא בתולה. מתה. את תופסת אותה וזורקת לפח.
מי צריך נפש מוכתמת? וככה את חוזרת הביתה, נותנת לעצמך
לשכוח... להעביר את כל מה שקרה אל מאחורי המוח, להשאיר הכל שם
בקצה הרחוב, ליד פח הזבל הגדול. את מדחיקה את הכל, שבוע, חודש
אחרי אותו יום חמישי, רק אז את מתחילה להיזכר. נצנוץ של געגוע
מופיע מאחורי המוח שלך, נצנוץ של כאב, והוא גדל מרגע לרגע.  
אז מה הפלא שאת מוצאת את עצמך שוב כותבת ביומן, אחרי שלוש שנים
של התעלמות טוטאלית ממנו? מה הפלא שאת מוצאת את עצמך, בניגוד
לכל הציפיות, עומדת בקצה הרחוב ומחטטת בפח הזבל הגדול, מחפשת
משהו שאבד לנצח? מה הפלא?