"ניצוצות של הבנה..."
ניגן הרדיו, מאיה, שהייתה באמצע פתירת תרגילים במתמטיקה עצרה
רגע כדי להקשיב.
השיר הזה הזכיר לה את אורן שלה, שהיה כרגע בטיול אי שם בחו"ל,
עם חן, החבר הכי טוב שלו.
היא כל כך התגעגעה אליו...
ביום שבו הוא נסע, לפני 4 חודשים, הם חגגו 8 חודשים ביחד.
היום, הם שנה חברים.
שנה.
והוא לא כאן, לידה, לחגוג איתה...
מאיה הייתה מעט עצובה, כי בכל זאת, יש לה חבר כבר שנה והיא לא
ראתה אותו 4 חודשים...
אורן היה אמור לחזור עוד חודשיים, אבל מאיה רצתה שהוא יהיה
לידה באותו הרגע ממש.
השדרן ברדיו התחיל לדבר, ומאיה חזרה לתרגילים במתמטיקה.

הוא כל כך התרגש...
כשעצם את העיניים, הרגיש אותה לידו, ראה בדמינו את החיוך שלה.
החיוך שלה כל כך שיגע אותו...
שפתיים אדומות כאלה, רכות, מאחוריהן הסתתרו שתי שורות של
שיניים קטנות, מסודרות.
בזכות החיוך שלה הם הכירו. הוא זכר את זה כאילו זה היה רק
אתמול, איך הלך ברחוב, לבד, ופתאום מהפינה הוא ראה מישהי צעירה
ממנו, יפיפייה אמיתית, באה לכיוון שלו.
היא נראתה ממהרת לאיזה מקום, אבל כשהגיעה אליו נעצרה.
"שלום" היא אמרה לו בקול שקט שמאוחר יותר הוא למד שלא היה
אופייני לה.
"שלום. מי את?"
"קוראים לי מאיה, ואני גרה כאן, בדיוק בבית הזה" היא הצביעה על
הבית שמולו עמדו. "איך קוראים לך?"
"אני אורן. אפשר לברר משהו?"
"אממ, אני חושבת שכן..."
"מי את, ולמה עצרת לידי?"
"אתה לא רוצה שנדבר? אז לא, לא נורא, פשוט..."
"לא! פשוט נורא מוזר לי, אני לא מכיר אותך ואת מתחילה סתם ככה
לדבר איתי..."
"אוי, אני מצטערת, באמת שלא התכוונתי להבהיל אותך, פשוט, אני
מרגישה קצת מוזר, ואתה נראה לי מישהו שכיף לדבר איתו, זה באמת
לא קורה לי הרבה, אני לא נוהגת לדבר עם אנשים שאני לא מכירה."
"אממ, תראי, זה באמת קצת מוזר אבל, גם אני מרגיש שיהיה לי נחמד
לדבר איתך, אז, אם מתחשק לך, אנחנו יכולים לשבת ולדבר, אני לא
ממהר לשום מקום."
"באמת? וואי, זה נורא נחמד מצידך" היא חייכה אליו, ומיד הוא
נשבה.

"רגע! אני באה" מאיה צעקה לכיוון הדלת, קמה מהכיסא והלכה לראות
מי צלצל.
היא פתחה את הדלת, וראתה זר פרחים ענקי, צבעוני ונהדר.
היו שם פרחים כחולים וסגולים, אדומים, צהובים, כתומים ובאמצע,
פרח אחד לבן.
היא ראתה כרטיס קטן מחובר בצד וקראה:
מאיה אהובתי,
מסתבר שהטיול שלי מתקצר,
אני חוזר לארץ בקרוב מאוד ונוכל לחגוג.
אני מתגעגע אלייך בצורה לא נורמלית.
אוהב, אורן."
מאיה חייכה וניסתה לראות את פניו של השליח ולא הצליחה.
היא לקחה ממנו את הזר הגדול והתכוונה להיכנס חזרה אבל לא
הצליחה לצעוד אפילו צעד אחד כשראתה מי החזיק את הזר.
"אורן!"
"כן, זה אני" הוא חייך אליה.
"אני, אני לא מאמינה!"היא נסתה לחבק אותו, אבל הזר היה גדול
מידי, אז היא פשוט חייכה אליו את החיוך הזה שלה, והוא נמס כמו
בפעם הראשונה שראה אותה.

הם נכנסו אל תוך הבית ומאיה סגרה את הדלת מאחוריהם.
היא הניחה את הפרחים על השולחן בסלון והסתובבה אליו.
הוא הביט בה והיא הביטה בו חזרה, ואז, בשנייה אחת, הם כבר היו
אחד בזרועות השניה, מחבקים חיבוק חזק של געגוע.
היא הייתה נמוכה ממנו, אבל לא בהרבה.
היא נעמדה על קצות האצבעות והוא התכופף מעט כדי להרים אותה
אליו.
נשיקה.
הם נצמדו ולא נפרדו במשך דקות ארוכות.
היא הרגישה כל כך טוב לדעת שהוא איתה, לדעת שעכשיו, היא לא לבד
יותר.
הוא היה מאושר.
במשך ארבעה חודשים חלם על הרגע הזה, הרגע בו יראה אותה שוב.
לבסוף, כשנפרדו, היא הסתכלה עליו מחוייכת.
"את לא יודעת כמה התגעגעתי אליך, יפה שלי."
היא חייכה, ואמרה לו "אבל אני יודעת כמה אני התגעגעתי אליך,
עכשיו, ספר לי, מה אתה עושה פה? לא היית אמור לחזור רק בעוד
חודשיים?"
"כן, הייתי אמור להיות כרגע בלונדון... אבל לפני יומיים, היינו
אני וחן בפריז, עלינו על האייפל והסתכלנו רחוק. ראיתי זוגות
מסביבי, הולכים מחובקים, מחזיקים ידיים וחשבתי עלייך כמו שלא
חשבתי באף יום מהימים האחרים. ידעתי שאני חייב להיות איתך ביום
השנה שלנו... לא הייתי יכול לסבול את הגעגוע הזה... חן שאל
אותי מה קרה, למה אני נראה ככה פתאום, ואמרתי לו שאני מתגעגע
אלייך נורא... אמרתי לו שאני חייב לראות אותך, להרגיש אותך,
להיות איתך. הסברתי לו שאני רוצה לטוס חזרה, והוא הבין אותי.
חזרנו למלון, ארזנו מהר את הכל, ביטלנו את הכרטיסים ללונדון
והזמנו טיסה לארץ. ברגע שנחתנו נסעתי הביתה, שמתי את המזוודות
ובאתי אלייך... ואני כל כך שמח שעשיתי את זה."
היא הסתכלה לו עמוק בעיניים והייתה מאושרת. לא היה לה מה
להגיד, אז היא שתקה.
התקרבה אליו, חיבקה אותו חזק, ושתקה.

היום שלמחרת לא היה כל כך שמח.
לא באותה מידה לפחות...
מאיה הייתה חייבת ללכת ללימודים, לא יכלה לנסוע אליו כמו
שהייתה עושה מידי פעם לפני שנסע. היא אמנם חשבה על זה, אבל אמא
שלה בטלה את הרעיון ברגע אחד כשהזכירה לה שיש לה מבחן במתמטיקה
לעשות.
"לא נורא" היא חשבה. "המבחן בשעתיים הראשונות, אני אעשה אותו,
ואלך.
אבל כשהגיעה אליו הביתה, הוא לא היה שם.
היא חפשה את המפתח לדירה שלו בצרור שהיה לה ולא מצאה אותו.
מאיה התחילה להסתובב מסביב לבית. הקיפה את החצר שלוש פעמים,
ניסתה להציץ פנימה דרך החלון של המטבח, אפילו לטפס על הגג היא
נסתה, אבל כלום לא הצליח.
היא חזרה הביתה. עצובה.

נזרקה על המיטה בלי לשים לב על מה היא נשכבת. העיפה את הכפכפים
מהרגלים והדליקה את המערכת שלה. היא התחילה להקשיב למילים של
השיר שניגנו ברדיו, ובכתה.
היא לא בוכה לעיתים קרובות.
היא צחקנית וחייכנית, מאושרת מאוד.
מאיה שכבה על המיטה קרוב לשלוש שעות, בלי לשים לב שהפעמון
מצלצל.

הוא התקשר אליה בערב.
"איפה את?"
"איפה אני? איפה אתה? באתי אליך בבוקר ולא היית בבית!"
"מה? היית אצלי בדירה? למה? מה היה לך לחפש שם?"
"אותך, טיפש! אבל לא היית, אז חזרתי הביתה..."
"אבל, הייתי אצלך, כמעט שלוש שעות דפקתי בדלת ואף אחד לא
פתח..."
"מי חשבת שייפתח לך? הרי אני גרה כאן כמעט לבד..."
"בדיוק, כמעט, דקל כבר לא חוזרת הביתה?"
"כמעט ולא. היא באה פעם בשבוע כדי לראות איך אני מסתדרת..."
"ואמא שלך? היא עוד לא חזרה?"
"חזרה, כבר לפני שבוע, אבל היא עובדת... היא חוזרת מאוחר
בלילה."
"תקשיבי, אני מצטער שלא הייתי, היו לי דברים לעשות..."
"דברים? איזה דברים?"
"כל מיני סידורים, אל תשכחי שלא הייתי בארץ 4 חודשים..."
"כן, נכון."
"בכל מקרה, אני פנוי עכשיו... אפשר לבוא אלייך?"
"בטח, למה לא, בוא"
"טוב יפה שלי, אני בא עוד חצי שעה, ואולי נלך לסיבוב בעיר אחר
כך, טוב?"
"טוב, אני מחכה."

הם סיימו לדבר ומאיה הלכה לחדר שלה.
היא פתחה את ארון הבגדים הגדול שלה והסתכלה על המדפים.
היא החליטה שתלבש מכנסיים שחורים מתרחבים וגופיה שחורה.
היא החליפה בגדים והתחילה לסדר את השיער שלה.
פרקה את הצמה הארוכה, סירקה את השיער ואספה אותו בגומייה קטנה,
כתומה.
מתחה בעיפרון קו שחור בתוך עין ימין, ואז בעין שמאל.
מסקרה שחורה בשתי העיניים, קצת סומק, להבליט את עצמות הלחיים,
ליפ גלוס ולסיום מעט בושם שאהבה מאוד.
כשסיימה להתאפר פיזרה את השיער, סרקה מעט, ונתנה לו את הברק
המיוחד, השחור.
בדיוק נשמע צלצול בדלת, ומאיה ניגשה לפתוח אותה.
אורן היה המום...
"וואו! את ממש...יפיפיה!"
מאיה חייכה חיוך קטן והם נכנסו פנימה.

הם ישבו בסלון, על הספה, אחד ליד השניה, ושתקו.
היא הסתובבה אליו, והוא לא שם לב.
תפסה את פניו בשתי ידיים ונשקה לו.

"מתחשק לך לצאת להסתובב קצת?" הוא שאל אותה.
"להסתובב איפה?"
"לא יודע, במרכז או משהו... אפשר לשבת אצל חן."
"בבית?"
צחק "לא, מה פתאום...בבית קפה שלו, ליד הקולנוע."
"טוב."
"אז יאללה, תנעלי משהו, ונלך."
הלכה לחדר, בחרה את הכפכפים הכי גבוהים שיש לה, בידיעה שאורן
לא אוהב שהיא נועלת אותם...
כשחזרה לסלון כתבה במהירות פתק לאימה:
"הלכתי עם אורן ל'קפה אצל חן' ליד הקולנוע.
אין בית ספר מחר, אז אולי אני אחזור אחרי חצות.
לילה טוב, מאיה."

כשנכנסו לאוטו שלו הוא הביט בה בעיניים מאוהבות ולא הבין למה
היא לא מחייכת אליו.
"מאיה, מתוקה שלי, מה קרה לך?"
"מה קרה לי?" היא חייכה מין חיוך מצטדק.
"אני לא יודע, את נראת מרוחקת, מהורהרת כזאת, כאילו את חושבת
על משהו, זה לא מתאים לך."
היא צחקה. "לא מתאים לי לחשוב?"
הוא חייך וצחק.
"אני יודעת שאני מוזרה היום, אבל לא נורא, זה יעבור לי..."

כשהגיעו לקפה של חן כמעט לא היו בפנים אנשים והם נכנסו פנימה.
חן ניגש אליהם בחיוך גדול ומאושר. חיבוק עם אורן וחיוך מסתורי
עם מאיה.
"מה נשמע מאיוש?" הוא שאל אותה.
"הכל טוב, מה איתך חן?"
"אצלי מצוין מותק, את רואה, עובד..."
"כן, צריך מדי פעם... אחרי ארבעה חודשים."
"צודקת... תגידי, איך בלימודים?"
"אני מעדיפה לא לדבר על זה טוב? גם ככה אני מרגישה טיפשה שלא
סיימתי אותם בזמן..."
"אין בעיה מותק."
"חן, אפשר לבקש ממך משהו?" היא שאלה אותו.
"בטח מותק, מה שתרצי."
"אל תקרא לי מותק טוב? זה קצת מציק לי."
"אין בעיה" הוא חייך אליה. "טוב, אני אעזוב אתכם עכשיו. מה
להביא לכם?"
"אני רוצה שוקוצ'ינו גדול עם הרבה הרבה קצפת, וקרואסון חמאה
הכי גדול שיש לך" אמרה מאיה.
"תביא לי אותו דבר אבל מוקצ'ינו במקום שוקוצ'ינו" ביקש אורן.
"אין בעיה, עוד כמה דקות וזה אצלכם" אמר חן והלך חזרה למטבח.

"נו, מה את אומרת? שאני אחזיר אותך הביתה או שנלך אלי?"
"אני עדיין מתלבטת" היא אמרה לו.
היא הסתכלה עליו והוא בתגובה, החזיר לה חיוך ממזרי שכזה.
הם הלכו אליו, לא היה לו ספק מההתחלה.
הלילה הזה, היה מושלם. היא הרגישה כמו שמעולם לא חשבה שתוכל
להרגיש. היא חשה תחושות שאפילו לא חלמה שתחוש.
אורן ידע שמאיה תרגיש ככה, והייתה לו הרגשה נהדרת בעקבות זה.
הוא עצמו הרגיש נפלא. הוא היה מאושר מכך שהחליט לחזור.
היה לו משהו חשוב לשאול אותה, אבל הוא החליט לדחות את זה
למחר.

הוא קם למחרת, והיא לא הייתה לידו.
"מאיה? איפה את? מאיה! תעני לי!" אבל היא לא ענתה לו. וגם לא
אחרי זה, וגם לא בטלפון. גם לא כשנסע אליה הביתה ועמד שעות
מחוץ לדלת.

הוא חיפש אותה שעות, ימים, שבועות.
חיכה לה מחוץ לבית, מחוץ לבניין בו למדה, תחקר חברות שלה, דיבר
עם אמא שלה אלפי פעמים, וכלום, לא מצא אותה.
אחרי בערך 3 חודשים הוא קיבל מכתב מדקל, שעד אותו הרגע לא ממש
ידע מי היא:
"שלום אורן.
אני דקל, אחותה הגדולה של מאיה. יכול להיות שראית אותי פעם או
פעמיים כשהיית אצלנו בבית. בכל מקרה, אמא שלי ביקשה ממנני
להודיע לך שמאיה נמצאת רחוק מכאן, במקום נחמד.
היא אמרה שתשלח לך תמונות שלה.
היא תיצור איתך קשר אחרי שהכל ייגמר, אז אל תנסה לחפש אותה.
להתראות, דקל."
הוא לא הבין כלום.
למה מאיה ברחה? לאן? תמונות של מי היא צריכה לשלוח לו? מה אמור
להגמר? ואיפה, איפה החיוך? איפה החיוך שלה שהוא כל כך אוהב?

"אורן!" הוא הסתובב לאחור.
הוא ראה אותה מולו, עומדת בקצה הרחוב, לובשת שמלה שחורה ארוכה,
מתנופפת ברוח. השיער שלה היה פזור וגם הוא ריחף, כמו השמלה.
היא נעלה כפכפים נמוכים, כמו שאהב, והחזיקה ביד אלבום תמונות.
כבר מרחוק הוא ראה שהיא מחייכת.
הוא הלך אחרי החיוך הזה, והגיע אליה.
החיוך שלה כל כך שיגע אותו...
שפתיים אדומות כאלה, רכות, מאחוריהן הסתתרו שתי שורות של
שיניים קטנות, מסודרות.
"התגעגעתי אליך, אז חזרתי. הבאתי לך תמונות שלה."
"של מי מאיה? של מי?"
"של הבת שלי."
"המה שלך?"
"בת. בעצם היא לא הבת שלי, היא הבת שלנו."
"תגידי, את השתגעת? איזה בת שלנו? אין לנו שום בת!"
היא הביטה בו במבט ריק, כואב. הסתובבה והלכה. בלי לומר אף
מילה.

עברו כבר הרבה שנים מאז היום ההוא, ואורן עדיין חיפש אותה. את
החיוך שלה.
יום אחד הוא עבר במקרה ליד הבית בו גרה, וראה מודעת אבל.
וככה הוא חשב נגמר הסיפור שלו איתה. הקים לעצמו משפחה קטנה זמן
קצר אחרי היום ההוא, נולדה לו בת מקסימה, והוא קרא לה 'מאי'
כדי לזכור אותה.
מאי הביאה חברות הביתה, כדי ללמוד למבחנים, לשחק, ובכלל.
לאחת החברות האלו, היה חיוך.
אותו החיוך בדיוק כמו לה.
ברגע שראה אותו- הוא נשבה.
הוא לא הבין איך זה הפך אותו כל כך.
מה שזה יכול לעשות.
חיוך.