New Stage - Go To Main Page


"חייבת להיות איזושהי סיבה לכבד אותך". הורדתי ראש מיד לעבר
הנעליים שלי בשביל לא לדעת לאן הוא. אולי אם הייתי מנקה אותם
לפני היציאה הייתי יכולה לענות. (תמיד מכבדים את אלו עם
הנעליים הנוצצות תמידית). אולי אם אני אשתוק מספיק זמן, אולי
אם אני לא אפגע.
עמדנו ככה. העברתי את המבט לעבר הרחוב. זה נראה יותר מדי
קיטשי, היו שלוליות מסביבנו, שמיים קודרים מעט, ומעט מדי
אנשים. אפילו הפסקתי לחשוב על הפצע שרק עכשיו נפתח והוא ידמם
בפרעות אם רק אגע בו, ולו רק עם קצה הזרת.
אני מעבירה מבט לאנשים הטרודים שעוברים לידינו. במעקב אחרי אחד
מהם אני נתקלת בפראות במבטו התוהה. סיבה לכבד אותי, סיבה לכבד
אותי. לא זה לא קורה. אני מעבירה מבט לאנשים שעוברים לידינו.
כמה מהם מחזירים לי, המבטים שלהם מתהפכים במהירות לדאגה בזמן
שהם עוברים מולי. הפצע פרץ והוא מדמם בפראיות, הבגדים שלי
מתמלאים במהירות בכתמים. החיים שלי עושים את צרכם, מראים לי את
תוצאות העבודה, המסקנות. אני נשטפת דם, שתן, קיא, זיעה. תמצא
בזה סיבה לכבד אותי. אני עומדת מנסה לא לפתוח את הפה בשביל שזה
לא יפלט גם מתוך החור הזה.
אני תוהה האם אי פעם הוא ראה ערבוב כזה של נוזלי גוף. כזה
גילוי כן של אכזבה מזמן לא היה לי. ואני כועסת כי הפצע לא
מקריש. מישירה אליו מבט "אולי זה יעזור לכתיבה שלך, אולי תוכל
להפסיק לכתוב על סהר וצלמוות ועל שערות מתבדרות ברוח." כל כך
מתאים לי להיות זונה כזאתי. נפתח עוד חור, קיא, שתן, צואה הכל
יוצא, כל שנות העבודה שלי. והוא לא נראה מופתע, הוא רק מעביר
בי מבטים למטה למעלה. מבטים לא יעזרו כאן להפשיט אותי. -"רק
טרפנטין יוכל לעזור."
-"על מה לעזאזל את מדברת?"
להוריד את שכבות הצבע, אהוב יקר. אך אני שותקת. מנסה למצוא את
פתח הפצע ללקק.  זה מגעיל אותי, כל כך לא סטריליים פירות חיי.
הוא פולט אנחה ומניע את ראשו מצד אל צד.
אולי יש איזושהי סיבה לכבד אותי.
"אולי נחשוב ביחד". הוא מסתכל עליי וקורץ, העין השמאלית נעצרת
כמעט לפני הסוף. זו לא קריצה. הוא כנראה נזכר בכך שאמרו לו שיש
לו הומור סדיסטי מדי. ואני רצינית מדי, אפילו לא חייכתי. למרות
שזה כל כך חמוד שהוא צנזר את עצמו מולי בזמן שאנחנו עומדים
בתוך הקאת חיי המפרפרים. (צריך להטות אותם על הצד, ולהוציא את
כל ההפרשות, לפתוח נתיב אוויר לקרוא לעזרה. לקרוא לעזרה בא
קודם!!!. תמיד שכחתי את זה בכל מבחן של עזרה ראשונה.)
- "תעזור לי".
אני נושכת את השפה. מטילה את חיי על הצד, לרגע נדמה לי
שההפרשות נסחפות יחד עם מי הגשם לביוב.
- "את כל כך מכוערת כשאת על הברכיים , מחוטאת ולהוטה לענג."
ואני מפרפרת, מפרפרת. חיוך אווילי עלה על פניו ,  "רדיוהד-את
יודעת". החיוך נעלם, הרי גם על זה אמרו לו, הוא מצטט שירים לא
במקום. הוא מנסה להשתפר.
והוא כן ואמיתי ואני חושבת שאני רוצה לנשק אותו. אבל שלולית
סמיכה נאגרה בינינו, כל כך חלקלק שאני אפול אם אני אזוז.
"אני לא אמרתי את זה בשביל שנתחיל לתהות. אני לא אוהב כשאת
מתחילה להתפלסף. במיוחד לא לגביי עצמך. במיוחד לא איתי." הוא
לקח מגב ואסף את השלולית לתוך דלי.  
"בואי נלך אלייך"
הוא העביר לי את הדלי. אני מסתכלת לתוכו. הנה הגאווה שלי, שוחה
במעגלים קטנים בנוזלים העכורים שלי. היא שרדה. נראית כמו דג
שקונים בשוק. אנחנו נחזור אליי. נחבוט את הראש שלה נגד השיש
שלי מספר פעמים, ואז נטגן אותה על אש קטנה. בזמן שנשוחח למה
באמת החיים שלי מסריחים כל כך.
- "הערב רק התחיל. אולי נעלה על הגג ונספור כוכבים." גל של
רשעות עולה. ואני מתחילה. חייבים להרגיע את המערכת. נתרכז
באנאלוגיות. הרי זה ברור, עדיף להיות מעוותת ומתוסבכת מאשר יפת
נפש סופרת כוכבים. והמערכת תקרוס מרוב פעולות, נצטרך לעשות
התחל מחדש. ולא שמרתי שום נתונים. הכל שוב יהיה כמו תמיד. חוץ
מכמה טעויות, מכמה צלקות קטנות שמכערות את הגוף ואת הנפש. אבל
זה בסדר אני מתלבשת צנוע ולמי איכפת באמת איך הנפש שלי נראית.

- "אין לי מצב רוח לציניות שלך, אני מצטער." נראה לי שהוא באמת
מצטער. והוא מעקם את הפה שלו. ואני מצטערת גם כן. כי לי יש מצב
רוח לציניות שלי. אם לא היא... בלי הציניות שלי אני לא אוכל
להתמודד עם המערכת, אני אצטרך לחשוב על סיבה לכבד אותי. ואני
לא אוכל  ואצטרך לשפוך את הדלי הזה עליו. זה יכנס לו לתוך הפה,
לתוך העיניים, וזה ישרוף לו, יהיה נורא מגעיל ומסריח והוא ירצה
להקיא. לא ידע מה פגע בו. ואני אעמוד ואשקיף מהפינה. כי הוא
עושה את זה כל כך טוב כשהוא מתפתל מהכיעור שעליו שפכתי- מציג
בצורה ויזואלית את מה שאני חיה בו. ואני אעמוד ואכתוב הערות,
כשאסיים אני אגש עם סמרטוט אנקה אותו, ואסחט את הכל חזרה לדלי.
ואז נחשוב ביחד איזה חלק מזה אנשים יכבדו.
- "בוא נלך הביתה"
- "אל תתחילי"
- "אני רוצה הביתה. אני רוצה הביתה".
אני רואה אותו מתעצבן, עכשיו זה יחלוף ואז הוא שוב יראה מותש.

- "את בכוח מנסה להיכנס לתוך הרהורים בגרוש שלך. הבנתי, הבנתי,
אין לך בית. כולם רוצים הביתה. כולם!" ואני באמת רוצה הביתה. "
אולי פשוט תפסיקי לחשוב ואז יהיה לך בית, והכל יהיה שלוו, הכל
יהיה בטוח. בדיוק כפי שאת חושבת שאת רוצה" בדיוק כפי שאני
שונאת.  
- "זה לא אותו דבר... אני רוצה את זה ללא התערבותי. שהוא יהיה
כבר מוכן."
- " אני מוכן למצוא לך כדורים."  בית בתוך גלולה. אני לא קדושה
מעונה.
- "תמצא".  
טיפות קטנות של גשם, לשם שינוי, פוגעות בנו. אני מסתכלת למעלה.
אולי אפשר יהיה לראות משהו ואני אמצא לעצמי איזושהי דת. אני
מתרכזת, חושבת על פסוקים מהתנ"ך,  חושבת על אנשים שמתו והייתי
רוצה שתהיה להם נשמה ויוכלו לשדר לנו בסימנים קסומים כמו גשם.
אולי יש משהו למעלה. אבל כל מה שאני רואה זה את הכל נמרח בזמן
שטיפה נכנסת לתוך העין.
ואני אוהבת את הדלי שלי. הוא האמונה שלי, הוא הדת שלי. אני
יכולה לצפות בתוכנו שעות ולהתענג. והוא מעלה סרחון כי אני רואה
איך ההולכים ושבים מייצרים רדיוס סביבנו.
אני מחייכת אליו. אחרי הכל הוא היחיד ששרד איתי.
- "אל." הוא אחז אותי בכתפיים. וזה מעצבן אותי שלו מותר היה
לחייך בשיחה הזאת ולי לא. "זו המציאות ואת מפליגה ממנה שוב."
הוא מסתכל לי ישירות לתוך העיניים. הן מתחילות לדמם באיטיות.(
אם הוא ילחץ קצת יותר חזק... ) וזה נורא מעצבן שהוא ראה יותר
מדי סרטים, אני אמורה להיות חסרת אונים, לאבד את האחיזה באדמה.
אויש, סמרטוט בשר שכמוני. הוא ייקח אותי אליו ויהפוך אותי
לגברת.
משום מה אני לא מעיפה את הידיים שלו ממני. אחרי הכל, סרטים
מבוססים על החיים לא?! הוא הוריד את הידיים. הסתכל לצדדים
והכניס אותן לכיסים. "בואי".
והוא הלך. המעיל שלו בגב יצר קיפול עם כל צעד. הראשון מתחלף
לשני מתחלף לראשון. זה משום מה הפנט אותי. כאילו שזה הסוף של
הסרט, לראות איך הקפלים שלו מתחלפים. עוד מעט יופיע עיגול
ויבלע את הכל עד לנקודה בגב שלו. משאיר אחריו רק שחור. הוא
המשיך להתרחק, ואני המשכתי לעמוד. עם כל צעד שעשה השאיפה
התקצרה, נתקעה. השאיפות והנשיפות התרחשו בקצב בלתי סדיר וללא
סדר. שאיפה קטועה ועוד שאיפה קצרה, הוא מתרחק. אני נושפת.
הכל מתחיל להתערבב. ולמה אני עושה את זה?! תמונות שלנו עולות.
מביאה את זה על עצמי.  ולא הפעם.
אני מתחילה לרוץ לכיוונו. הגאווה שלי מתנדנדת מצד אל צד נחבטת
בקירות הדלי, כמעט נופלת מתוכו. אני נעצרת. היא מתנשמת בטירוף.
הוא גם נעצר. מסתובב לכיווני באיטיות, כנראה שמנסה להדגיש כל
זווית שהוא משנה לקראתי, בשבילי! ועכשיו אני אמורה להתקרב
אליו. אני זזה, מביטה אליו, יותר מדי קיטשי, יותר מדי דרמה.
לעזאזל. כמו פאקינג הליכה לעבר החופה. "את לא צריכה את זה" הוא
קורא לי. הוא גם הבין.
- "ומה אני אמורה לעשות?"
- "כלום. מה את רוצה לעשות?! את עם עצמך כבר די הרבה זמן. את
עדיין חיה."
אני מכניסה יד לתוך הכיס וצובטת את הירך שלי. כן, אכן אני
עדיין חיה. (אחרת זה לא היה כואב.) ואני לוקחת שאיפה וממלאת את
עצמי בריח הגשם. כן, אני חיה. כן זה מדהים.
הוא ראה את החיוך הציני שלי.
"ומה את רוצה? כל חייך את מחכה שמישהו יבוא ויגלה אותך." וזה
כבר לא נכון יותר. "אז הנה! אני הגעתי. אני מוכן לגלות אותך.
תראי לי את מה שאת שומרת עליו כל כך טוב. תוציאי אותה מתוך
המוזיאון, מתוך המקלט שאת מגינה עליה מפניהם. אחר כבר לא יגיע.
אני הכי טוב, היחיד שמוכן להיות ה"הוא" שיגלה. אז בואי, תראי
לי אותה. הרי אנשים לא מקשיבים לה, לא רוצים לקבל את מה שאת
באמת. העולם לא מוכן בשבילך?!" ואני עומדת. זה קורה?! משום מה
בא לי לשיר שיר עכשיו, אבל זה יראה כאילו אני משוגעת. אז אני
סותמת את הפה.
- "אתה נורא לא מעודכן. אני לא מחכה יותר שמישהו יגלה אותי".
ירדתי למקלט בכל מקרה, ליתר ביטחון. הוא העלה ריח של הקיץ. אני
שונאת קיץ. והייתה שם נטלי. שאלה אותי האם אני בדיכי. מצאתי שם
כמה מכחולים. את הסיפור הכי ארוך שכתבתי. ואני גיחכתי, זה אמור
היא להיות מרשים, למקרה  שהוא ייכנס. היה שם גם אקווריום
משומש.  הסתכלתי בתוכו. ראיתי שם מישהי. והיא הייתה כל כך
שמנה, עם עיניים צרות, קטנות בוהקות, שיער דבוק לקרקפת. היא
ציירה משהו וברברה משהו לעצמה. על כך שמישהו יבוא מתישהו ויגלה
אותה. והיא אז תוכל להיות  עצמה. והיא תרד למקלט ותוציא את
עצמה. בתולה, טהורה. והוא יהיה מוקסם ממנה. כי היא כל כך
עמוקה, וכל כך יפה. נגעלתי, יכול להיות שהיא מידבקת.
הוא נשך את השפה התחתונה עד שהיא כולה נעלמה. ומסתכל על
המדרכה. אולי הוא ציפה שיהיה יותר במקלט שלי. שאני אוציא
להראות לו משהו.
אני לא יודעת האם זו הייתה השראה או שוב התקפת המניה דפרסיה
שלי. אבל אני המשכתי ללכת. הוא נשאר מאחור. תהיתי האם המעיל
שלי גם מהפנט, האם גם הוא רואה את זה כסוף הסרט. ועכשיו מגיע
העיגול בולע הכל עד אליי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/4/03 9:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרלמוסיה ת'רנסטום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה