היה הייתה נסיכה שגרה בממלכה מרוחקת עם אביה וארבעת אחיה.
שמה היה טרסה מולדימור. טרסה הייתה בתו הרביעית של המלך והיא
הייתה יפה ועדינה למראה, עורה היה צחור וחלק ועל פניה נמשים
מעטים, שיערה החום היה ארוך, חלק ורך כמו אפרוח פלומתי, עיניה
היו כחולות כמו השמיים ביום הראשון של האביב.
היא אהבה את ארבעת אחיה והם אהבו אותה אך לא כולם הראו זאת.
אחיה הבכור היה עסוק רוב זמנו עם אביו, לומד כיצד להיות מלך.
שמו היה צ'ארלס והוא היה גבוה וחטוב, עורו היה שזוף מעט בשל
טיוליו הארוכים בכפרים ובשדות שם אהב להתבודד. עיניו היו
אפורות ועצובות ושיערו שחור כשל עורב.
אחרי צ'ארלס אבי ואשתו לא רצו עוד ילדים אך מכיוון שממלכתם
הייתה ענייה וחלשה והם היו מוקפים בממלכות חזקות שבקלות יכלו
לרמוס את צבאו של אבי. לכן נאלץ אביה לעשות את שאר אחיה של
טרסה רק כשי לשאר הממלכות. טרסה הייתה מיועדת להתחתן עם הנסיך
פטריק ה-3 מממלכת קנטיאקור.
אחותה הגדולה שהייתה בתו השנייה של המלך הייתה חכמה להפליא.
היא הייתה יושבת בחדרה, מוקפת ספרים וקוראת, לומדת על כל מה
שאפשר ללמוד. היא גם תמיד נשמעה חכמה ומשכילה מכיוון שלא הייתה
פעם אחת שלא השתמשה במילים גבוהות ומסובכות שלרוב טרסה לא
הבינה את פירושן. היא הפכה לאשתו של איזה דוכס של אחת משכנותם.
היא עברה בגיל 15 כשטרסה הייתה בת 5.
טיירון היה השלישי. הוא אהב את טרסה בכל ליבו, היא זכרה איך
הוא היה לוקח אותה ואת אחיה הקטן לטיולים ארוכים, איך הוא היה
מסביר לה על צמחים שונים או סתם יושבים מחובקים על הדשא. עיניו
הכחולות היו כהות ומדהימות ביופיין, הוא היה גבוה מטרסה בראש
ושיערו היה חום כהה.
לפעמים תהתה טרסה אם אהבתו אליה הייתה קצת יותר מאהבת אח
ואחות.
טיירון עבר לממלכה אחרת כשהיה בן 13 וטרסה בת 10, היא כל כך
בכתה.
באותה שנה גם נעלם לה אחיה הקטן, סם. סם הקטן היה אהובה הנצחי.
שיערו היה בהיר ועיניו תכולות ותמימות, עורו לבן ורך למגע. הוא
היה כה עדין ושביר אך חזק וחסון. הוא אהב אותה ותמיד יאהב.
הוא היה רק בן 7 כשלקחו אותו ללמוד להיות אביר בממלכה אחרת.
טרסה לא סלחה לאביה על זה, הוא הביא אותו בגיל צעיר כל כך
והשאיר את טרסה לבדה שהרי צ'ארלס היה בן 25 וראה אותה פעם
בשבועיים.
היא הייתה מטיילת לבד בגנים הצבעוניים שבעיניה הכל נראה אפור
וקודר ומדי פעם היו שתי דמעות זולגות על לחיה הלבנות. היא כעסה
על אביה ולא הסכימה לראותו מרצונה החופשי. רק פעם בשבועיים
הייתה מצטרפת לארוחה משפחתית שהייתה שקטה ואם כבר זה היה רק
צ'ארלס שפתח את פיו בניסיון נואש לרקום איזו שהיא שיחה.
אחרי שנתיים אביה התכוון לזרוק גם אותה. היא ידעה שהוא לא רצה
בזה, היא ידעה שהוא רצה שתישאר אך המלך התעקש שאני צריכה ללמוד
כיצד להתנהג בממלכתו עוד מגיל צעיר לכן הם מגיעים היום. המלך,
אשתו ובנם שאיתו הייתה אמורה להתחתן. פטריק היה מכוער, פרצופו
היה עגלגל ועל לחיו השמאלית הייתה שומה ענקית, שיערו היה קשי
וצהבהב ועיניו חומות- צהובות ובעיקר ריקניות.
היה לו פרצוף של אידיוט מוחלט שכן כך היה.
אחרי קבלת פנים קצרה, לחיצות ידיים, הצגת היורש, אחיה, במין
גאווה אינסופית ומיד אחר כך את טרסה, המוצר אותו הקונה אמור
לקנות, להראות שהיא מספיק בשלה ולא פגומה. כנראה לא היה חשוב
לאביה שהוא מוכר אותה למשהו פגום.
המלך התרשם ממנה, היא כל כך קיוותה שהוא לא יאהב אותה, שאולי
היא לא תצטרך לסבול את שארית חייה עם היצור הזה שנקרא פטריק.
"בתך מדהימה ביופייה!" אמר המלך בהתפלאות לאחר שבחן את טרסה
מכל הכיוונים האפשריים. "אני מניח שהיא תספיק לבני." ועם זאת
עדיין גאוותנות, גועל. היא חשבה אך המשיכה לחייך חיוך מאולץ.
לאחר מכן הייתה ארוחה מפוארת. היו שם מטעמים שטרסה בחיים לא
ראתה, אביה כנראה הביא שפים מכל מני ארצות כדי להכין ארוחה זו.
לא מגיע להם, חשבה טרסה. למה שיקבלו ארוחה כזאת?
נראה שגם אחיה היה מופתע ודיי כעס על אביו על כך. נראה היה
שהוא חלק עם טרסה את המחשבה שמגיע לה יותר מפטריק.
לאחר הארוחה, שנראתה לטרסה כאילו נמשכה שעות, אביה לקח את המלך
שאת שמו לא קלטה, אשתו ואת פטריק לסיור בארמון. טרסה ניצלה
הזדמנות זאת לברוח ולצאת אל הגן.
היא ברחה מפטריק כל היום ורק בערב לפני ששכבה לישון הוא נכנס
לחדרה. "שלום לך." אמר, הוא נשמע כמו ילד אוטיסט.
"שלום גם לך." אמרה בחזרה.
"אני מקווה שאת מוכנה, מחר אנחנו חוזרים איתך לקנטיאקור." אמר
והתיישב על מיטתה, מאיפה החוצפה הזאת?! חשבה אך לא אמרה דבר.
"את תאהבי את המקום, יש שם הרבה גנים." ואז הוסיף בחיוך.
"צפיתי בך היום, ראיתי שאת אוהבת לטייל."
"המם..." אוף שילך כבר! חשבה.
"טוב, אני הולך, לילה טוב." אמר וקם מהמיטה, הבין כנראה את
המסר. "נדבר בבוקר."
"לילה." אמרה והוא סגר אחריו את הדלת. אני לא מאמינה! חשבה
טרסה בכעס. אפילו לא יתנו לי להיפרד מהמקום! בסדר, אני לא
מתכוונת להישאר כאן, שיקראו לזה בריחה, אני בורחת מהעתיד
המסריח שהולך להיות לי!
במחשבה הזאת התלבשה במהירות ויצאה בשקט מחדרה. היא חיפשה את
השומרים אך הם לא היו שם, היא נשמה לרווחה.
היא לא האמינה כמה קל זה יכול להיות לחדור לארמון ולצאת ממנו,
היא לקחה את אחד הסוסים מהאורווה. היא רצתה לקחת את סוסה היקר,
סם אך היא לא מצאה אותו והיא לא יכלה לבזבז הרבה זמן.
היא רכבה עד קצה המדינה והטעות היחידה שהייתה לה הייתה להישאר
לישון בגבולות המדינה. עם בוקר מצאו אותה.
"אני מצטער העלמה טרסה אבל את חייבת לבוא איתי." אמר החייל
שאחז בידה בחוזקה, הוא היה שמן עם שפם נפוח ושמנוני. הוא משך
אותה והעלה אותה על אחד הסוסים.
טרסה נאנחה וניסתה לחשוב על תוכנית. היא הסתכלה סביב וראתה את
סוסה המהודר, סם, בשיירה.
"הממם..." אמרה בלחש שאף אחד לא שמע והחלה לרקום תוכנית. "סלח
לי אישי הטוב." אמרה אל החייל שדהר לידה.
"כן נסיכתי." אמר ברשמיות.
"אנא הסבר לי, מדוע חייל פשוט רוכב על סוסי המלכותי?" הוא מיד
החל לחפש את הסוס וכשקלט עצר את השיירה ומיד נעשו ההחלפות תוך
כדי כמה נזיפות בחייל אשר רכב על סם.
טרסה עלתה במהירות על סוסה ונתנה לשאר השיירה לעקוף אותה.
מאחוריה היה רק חייל אחד.
"אוקיי סם?" לחשה לסוסה והסוס שתגובה התנער. "אנחנו הולכים
לצאת מהמדינה, אתה יודע מה לעשות נכון?" שאלה והסוס העלה את
ראשו והוריד אותו להסכמה. "טוב." אמרה והסתכלה סביב כמתעניינת
בצמחיה. "עכשיו!" אמרה וסם החל להתפרע, עולה על שתי רגליו
האחוריות. טרסה החזיקה בו חזק והוא הסתובב וברח את היער שהיה
מחוץ לגבולות המדינה.
היא ידעה לאן היא הולכת, היא הולכת לבדוק מה שלום אחיה הקטן,
עכשיו הוא היה אמור להיות באימונים מפרכים כדי להפוך לאביר,
הוא בטוח ישמח לראותה.
הדרך הייתה קלה. הארץ בה נמצאה הייתה פורייה ועשירה, היא הבינה
זאת מכיוון שהשבילים היו נקיים ונוחים להליכה.
היא הגיע תוך יום וחצי אל הארמון בו התגורר האציל שלקח את
אחיה. אם לא הייתה כל כך נרגשת לראות את אחיה היה לוקח לה קצת
יותר, הדרך הייתה מדהימה! העצים היו רמים וחזקים, מלאי עלים
ואף פרחים או פירות, הדשא היה ירוק כל כך והיו שם שדות פרחים
בשלל צבעים. באופק נראו הרים בוהים שפסגותיהם מושלגים. מדי פעם
לצד הדרך זרם לו איזה נחל קטן. המים היו כל כך טהורים שאפשר
היה לראות את הסלעים כאילו לא היו שם מים.
כשהגיעה לכפר בה שכן האציל החליטה שלפני שתלך לפגוש את אחיה
היא צריכה לנוח אחרת תתעלף לו בידיים.
טרסה נכנסה לפונדק קטן וביקשה לישון שם. לא היה לה עם מה לשלם
לכן הציעה את עצמה בשביל עבודות שונות. כאן כבר לא היה לה מזל
והיא נזרקה מכל פונדק בו הציעה את עצמה לעבודה.
ובחוסר רצון הלכה אל אחוזתו של האציל שאת שמו לא קלטה.
"באתי לבקר את אחי, הוא כאן." אמרה לשומר.
"בתור מה?" שאל והסתכל על שמלתה שפעם הייתה נקייה ומלכותית.
"הוא לומד להיות אביר." אמרה ברשמיות.
"או באמת?" אמר וחייך חיוך משועשע. "אני מצטער עלמתי אבל רק
אצילים לומדים אצל הברון פרודיאן."
"אבל אתה לא מבין!" אמרה בכעס. "שמו של אחי הוא סם מולדימור."
"הפושטק הקטן הזה הוא אחיך?" אמר ולא חיכה לתשובה. "הוא מת, לא
שרד את התנאים פה." וסגר את הדלת.
טרסה נשארה המומה, היא לא יכלה להזיז שום שריר בגופה חוץ
מעיניה שהורידו דמעות אחדות.
למחרת היא מצאה רעיון חדש. "אני אלך לאחי טיירון, הוא בטח ישמח
לראותי, והוא בטח חי מכיוון שהוא התחתן עם נסיכה ממדינה
אחרת."
הדרך לשם הייתה קשה מאוד. היא הייתה צריכה לעבור דרך ההרים וסם
לא יכל לעבור שם לכן שיחררה אותו והמשיכה בדרך לבדה.
לא היה איתה הרבה מזון חוץ מקצת פירות שמצאה וכיכר לחם יבש.
נחלים לא מצאה שם וגרונה צרב מיובש.
לאחר ההרים הופיע יער עבות שהיקשה עליה מאוד. היא בקושי ראתה
את הדרך כי העצים הסתירו את אור השמש וכמובן הרבה בעלי חיים
טורפים כגון זאבים אשר קצף רירי נוטף מפיהם. היא יצאה בקושי
משם תוך שבוע כי איבדה את הדרך.
לקח לה שבועיים להגיע אל הארמון. היא נראתה מעוררת רחמים,
שמלתה שפעם הייתה צהבהבה הייתה עכשיו חומה- שחורה, שיערה היה
מלא קשרים סבוכים ופניה היו שחורים מרוב לכלוך.
בעיר בה שכן הארמון האנשים היו גסי רוח וצחקו עליה רבות, היו
אנשים שהפילו אותה וירקו עליה.
"באתי לבקר את אחי." אמרה בקול פחות רשמי.
השומר צחק. "אני חושב שהתבלבלת, כאן לא גרים עניים."
"אחי הוא טיירון מולדימור."
צחוק נוסף וטריקה בפנים.
"תפתח מיד!" צעקה טרסה ודפקה על הדלת.
"אם לא תלכי אצטרך להכניסך לבית הסוהר! יש חוקים!" הוא צעק
מבעד לדלת.
"רק תגיד לאחי שטרסה כאן!" צעקה ודמעות ירדו על פניה. "אני
אחכה."
היא חיכתה כמה שעות עד שנפתחה הדלת בשנית.
אישה עמדה שם ומאחוריה עמד גבר חסון ושרירי, טיירון.
"זאת? זאת אחותך?" אמרה המלכה בבוז.
"טיירון?" אמרה, מתעלמת מהבוז שרכשה לה אשתו של אחיה.
"טרסה?" אמר טיירון והתקדם.
"זאת אני." היא חייכה.
"מה את עושה פה?" הוא שאל ברצינות, הוא לא חייך, גם לא שמח.
"ברחתי מהעתיד שאבי נתן לי." אמרה בעצבות. "חשבתי שאולי אוכל
למצוא מסתור אצלך." הוסיפה והסתכלה בעיניו היפות אך הן לא
חייכו אליה, היה בהן כעס.
"מה זאת אומרת? את יודעת מה יקרה עכשיו? אבא יותקף!" הוא צעק
עליה. "בואי." אמר ולקח את ידה. "אני אחזיר אותך הביתה."
"לא!" טרסה סילקה את ידו.
"מה?" אמר וסטר לה בחוזקה. היא נפלה על האדמה, בוכה.
"אוי, מה עשיתי." אמר והתכופף אליה. "טרסה, אני מצטער." ונגע
בכתפה אך היא סילקה את ידו.
הוא קם. "קחו אותה לחדר, תדאגו לה לאמבט חם, בגדים חדשים
ומזון." אמר לשומרים והם לקחו אותה למרות שהתנגדה.
היא באמת קיבלה יחס טוב. האמבט היה באמת נחוץ לה והאוכל היה
טעים וחימם אותה אך היא עדיין לא רצתה להיות שם.
"טיירון?" היא נכנסה לחדר העבודה שלו. החדר היה חם עם אש עליזה
בוערת באח, הוא ישב ליד שולחנו וקרא כמה מסמכים חשובים.
"כן?" אמר אך אפילו לא הרים את ראשו.
"אתה מוכן להקשיב לי דקה?" ביקשה.
"כן." אמר והרים את ראשו.
"אני לא ברחתי כדי לחזור לשם." אמרה בצורה ישירה. "אני מבקשת
ממך, אל תחזיר אותי."
"אני לא יכול להשאיר אותך פה, זה פשע, את שייכת לפטריק הזה."
"אז תן לי ללכת, תן לי להמשיך בדרכי."
"אני לא יודע-"
"אם לא תיתן לי אני בחיים לא אסלח לך."
"אני באמת שלא-" אבל היא לא נתנה לו לסיים, היא כבר יצאה
החוצה.
טרסה ישבה בחדרה. חדרה היה יפה מאוד וחמים. על הרצפה היו שטיח
צבעוני ומלבב והקירות היו לבנים, הארון, המיטה והשולחן הקטן
היו מעץ דובדבן ובאח בערה אש חמימה.
היא שכבה במיטתה, מנסה להירדם אך ללא הצלחה.
היא רצתה לברוח אך דלת חדרה הייתה נעולה.
לא הייתי צריכה לבוא לכאן! הייתי צריכה לדעת שהוא לא יבין.
חשבה בכעס.
ב-2 בלילה נשמעה דפיקה על הדלת וקול של מנעול שנפתח. היא קמה
לאט ופתחה את הדלת. על הדלת היה מכתב שאמר:

בואי לחדרי, יש לנו על מה לדבר.
                                     טיירון.

היא מיהרה אל הקומה השלישית שם שכן חדרו הפרטי של טיירון.
היא דפקה על הדלת אך לא חיכתה לתשובה ונכנסה לבפנים.
"רצית לראות אותי?" שאלה בקול קר.
"תפסיקי עם ההצגה הזאת!" אמר אך נשאר מחייך. "אז מה שלומך? איך
היה בארמון כשאני לא הייתי?"
"אתה יודע שבאותה שנה שאתה הלכת אבא גם סילק את סם, נכון?"
שאלה.
הוא נאנח בעצבות. "כן, אני יודע."
"ואתה יודע שהוא עכשיו מת, נכון?"
הוא נאנח שוב ושבר את עט הנוצה שהחזיק בידו. "דרקון אכזרי!"
"הא?" התפלאה טרסה.
"לא שמעת ממה הוא נהרג?"
"אמרו לי שהוא מת בגלל שלא הצליח לשרוד את האימונים." אמרה.
"או לא! הוא היה בין הטובים! אבל הדרקון הזה, הוא תפס אותו ומי
יודע מה עשה לו." אמר ודמעה זלגה על לחיו.
טרסה נפלה על הכורסא שהייתה מול שולחנו של טיירון. "מה?"
"אני מצטער." אמר טיירון. "אני יודע שאת היית הכי קרובה
אליו."
טרסה הייתה המומה במקצת אבל היא המשיכה לדבר. "מה אתה הולך
לעשות איתי?"
"אני אתן לך ללכת אבל בתנאי אחד." אמר והביט בעיניה.
"שהוא?"
"לא תלכי לאחים האחרים שלנו, משתי סיבות." אמר. "הראשונה, הם
יחזירו אותך אל הפטריק האידיוטי הזה והם לא ירחמו עלייך כמוני,
הם לא אהבו אותך כמו שאני אהבתי אותך, כמו שאני עדיין אוהב
אותך." דמעה נוספת זלגה. "והשניה, שלא ידעו שאני נתתי לך
ללכת."
היא חייכה אליו וקפצה אליו בחיבוק אדיר. "תודה!" ונישקה את
לחיו.
הוא חייך ונישק אותה בחזרה. "רק אל תשכחי אותי."
"בחיים לא!"
טיירון נתן לה סוס, מזון ומים. גם מפה של הארץ ושמיכה חמה
שתחמם אותה בלילות.
"אז לאיזה כיוון את הולכת לפנות?" שאל אותה כשהראה לה את
המפה.
"אני לא יודעת." אמרה אך היא ידעה לאן היא רוצה ללכת. "איפה
אומרים שהדרקון נמצא?"
"בהר הגבוה הצפוני, שם." והראה לה במפה. למזלה טיירון היה תמים
ולא קלט עד שזה היה מאוחר מדי, היא כבר התחילה לרכב. "טרסה!"
הוא צעק. "את לא מתכוונת ללכת לשם נכון?"
אך היא כבר לא ענתה ורק התרחקה עם סוסה הלבן והמדהים ביופיו.
בכפר מרוחק טרסה קנתה חרב ומגן. היא לא הייתה בטוחה מה היא
עושה אבל היא ידעה ללחום, טיירון לימד אותה ואת סם.
הדרך הייתה קשה אבל סוסה לא פחד מההרים ויער העבות בו הייתה
צריכה לעבור.
לקח לה חמישה ימים וחמישה לילות להגיע לתחתית ההר. שם החליטה
לשחרר את סוסה והשאירה את מעט האוכל שנשאר לה. היא לקחה איתה
רק את חרבה והמגן.
העלייה הייתה קשה ומדי פעם נראה מלמעלה פרץ אש או עשן ומדי פעם
גם קול של כנפיים ענקיות.
היא לא וויתרה, היא ידעה שרוב הסיכויים שלא תצליח אך המחשבה על
מה שתקבל אם באמת תצליח לנצח סחפה אותה. היא חשבה שאולי היא
תוכל ככה לחזור והעם לא יסכים לתת אותה לפטריק.
כשהגיעה למעלה הדרקון בדיוק התכוון לצאת לקחת משהו
לאכול...ובכן, הטרף בא אליי. חשב הדרקון.
קשקשיו היו שחורים ושיניו היו בגודל חרבה וחדות פי שתיים,
עיניו היו צהובות ורעבות.
וזה היה סופה, מעולם לא שמעו ממנה יותר והדבר היחידי שנשאר
הייתה גולגולתה שישבה לראווה ליד השאר.