בד"כ אני בחורה אופטימית- אוהבת לצחו, לבלות, משתדלת למצא בכל
דבר את הצד החיובי. ככל הנראה זו הסיבה שחברים לא חסרים לי.
הבעיה עם חברים, זה שאפילו כשמספרים להם הכל- זה בכל זאת לא
הכל. אפילו לא עם חברים הכי טובים. לפעמים לא רוצים לפגוע,
לפעמים לא מתחשק לשמוע ביקורת, ולפעמים יש פשוט דברים שלא
אומרים בקול רם.

איתו הכל היה שונה. אין דבר שלא אומרים, גם אם זה פוגע. זו
הייתה העסקה בינינו. היו לנו עליות וירידות, וגם תקופות יובש
לא חסרו, ואילו עכשיו- הכל חזר לקדמותו. לפחות למראית עין.

אני אף פעם לא מטילה בו ספק, או מפקפקת במניעים שלו. יודעת,
שלא משנה מה, מתי או איך- הוא יהיה שם בשבילי.
עכשיו, כשאני לא יכולה להיות לצידו במאת האחוזים- אני כועסת על
עצמי.

כועסת כי הוא אוהב אותה כל כך.
כועסת כי אני לא רוצה שיאהב- אבל איך אפשר לצוות על רגש?
כועסת על עצמי כי אני לא אובייקטיבית.
כועסת על עצמי כי אני אנוכית.
כועסת על עצמי כי הוא נפגע.
כועסת על עצמי כי הוא  כואב.
כועסת על עצמי כי אני לא יכולה לעזור.
כועסת על עצמי שאני אנושית.
אבל איך אני יכולה לכעוס על מישהו שהוא כל כך אוהב?