חבל שלא הבנו מהתחלה למה הכנסו את עצמנו. זה היה נוראי לגלות
את הכל בדרך הקשה. אך מי תיאר לעצמו שבדיחות פשוטות ולא מזיקות
יהפכו את חיינו לגהנום?!
אני אתחיל את כל הסיפור מהתחלה...
מאז ומתמיד אהבתי דברים על טבעיים. זה היה אצלי מדם ולא יכלתי
לתאר את חיי בלי זה. כשפים וחזיונות באו והלכו אך אף פעם לא
היתי בטוחה מה הצלחתי לעשות ומה לא...
החברים שלי דיי צחקו עליי. רובם חשבו שכל זה שטויות ושאני סתם
מבזבזת את זמני ואת זמנן כשאני מנסה להסביר להם משהו פשוט
במאגיה. מה לעשות, לא כל אחד יכול להבין את ההגיון מאחורי
המאגיה- אך אני יכלתי. והבנתי.
הגיע היום שבו לחבריי נמאס לשמוע על המאגיה שלי. הם החליטו
שנמאס להם והם רוצים לדעת את האמת מאחורי המאגיה. ואפילו בלי
לשאול אותי הם החליטו שהם עורכים סיאנס. אמיתי כזה, עם כל מה
שצריך.
גם אם היתי מנסה לצאת מזה לא יכלתי. והאמת שגם לא ממש רציתי.
סיקרן אותי פעם אחת לראות אם באמת הצלחתי במשהו.
וכך ביום שישי ה-13 החלטנו שאנחנו עושים את זה. קנינו לוח
סיאנס מעץ ושמנו אותו על בד משי בצבע בורדו. העמדנו כוס מים
למקרה שהרוח צמאה והתחלנו בשלנו.
בדיוק ב 12 התיישבנו כולנו סביב לוח העץ שעליו מצויירות אותיות
ומספרים, וכך גם כן ולא בשני צדדים שונים של הלוח. שמנו שני
נרות בצבעים שחור ואדום, החזקנו ידיים והתחלנו לדקלם טקסט
שחיברנו כבר קודם.
"אחנו קרואים לך רוח קדושה"
"לא נפגע בך לרעה"
"ענה לנו על כמה שאלות"
"ואז תחזור לנוח בשלום"
וכך ישבנו ודקלמנו את זה שוב ושוב עד שהרגשנו רוח קלה נושבת
ביננו. ידענו כולנו שכל החלונות סגורים כך שהבנו מייד את
משמעות אותה רוח קטנה שהרגשנו. הרוח שוטטה ביננו שוב ושוב
כאילו לחפש פגמים שיעידו על כך שרצוננו לפגוע בה.
המשכנו לדקלם את המזמור שחיברנו והמשכנו לקוות לתשובה שונה
מהרוח הנושבת ביננו, ולבסוף זכינו בתשובה...
העיגול שמסביב לאותיות על הלוח התחיל לפתע לזוז...כולנו קפצנו
אם לא משמחה אז מבהלה. התחלנו לנסות לקרוא את המסר שהרוח מנסה
להעיר לנו. הרוח שאלה מ י  א ת ם ?
ואני כנציגת הסיאנס עניתי. סיפרתי עלינו כעל חבורת ילדים שרק
רצו לראות אם יש אמת בסיאנסים.
הרוח היתה מאוד נחמדה וחברותית וסיפרה על עצמה שהיא בחיים היתה
אישה בת 57 שנפטרה מסרטן. היא סיפרה שיש לה שני בנים תאומים
שכשנפטרה היו צריכים לסיים אוניברסיטה. היא סיפרה על בעלה
שנפטר בתאונת דרכים 5 שנים לפני מותה שלה. והיא סיפרה שגם היא
תמיד אהבה מאגיה-בדיוק כמוני.
בסוף השיחה היא נתנה לנו את מספר הטלפון של שני בניה וביקשה
שניצור איתם קשר ונשאל לשלומם ואז נעביר לה את המידע. נורא
רצינו לעזור לאישה שהוכיחה לנו שהמאגיה קיימת, כך שרשמנו את
המספר טלפון והבטחנו לחזור אליה למחרת.
כל שותפיי לסיאנס ישנו אצלי באותו ערב, כך שלמחרת בבוקר השכמנו
קום כדיי להווכח שכל הקרה היה מציאות. לקחנו את מספר הטלפון
שרשמנו והתקשרנו לשני הבנים. ביקשנו לדבר עם הבכור, עידו קראו
לו.
הוא ענה לטלפון בקול ישנוני ואמר שהוא עידו. סיפרנו לו מי
אנחנו ואיך הגענו אליו. בהתחלה הוא לא האמין לנו אך אחרי
שמסרנו כמה פרטים שלא היינו יכולים לדעת משום מקום אחר הוא לאט
לאט התחיל להקשיב יותר בעיון.
הוא סיפר לנו שהוא ואחיו סיימו את לימודיהם כבר לפניי 3 שנים.
ושאמם צריכה להיות בת 60 היום. הגענו למסקנה שלרוחות אין
תאריכים.
עידו היה נורא נחמד והבטיח לספר על השיחה לאחיו הצעיר ברגע
שיתעורר.

באותו הערב הוריי עדיין שהו מחוץ לבית אז הבית היה עדיין
לרשותנו. עשינו את כל התהליך שוב, ושוב זכינו לאותה רוח קלילה
ואחר כך האישה הופיעה שוב. סיפרנו לה על שיחתנו עם עידו והיא
היתה מרוצה מתמיד. לא הזכרנו את עניין התאריכים ורק אמרנו שהוא
סיים את לימודיו לא מזמן ועכשיו מצא עבודה. האישה שמחה ושאלה
עוד עלינו. בטחנו בה וסיפרנו לה כל מיני דברים שאף אחד חוץ
מחבורתנו לא ידע. בטחנו בה...
המשכנו לקרוא לרוחה ולדבר איתה. היא המשיכה להיות חברותית
ושאלה עוד על משפחתה. היא גם סיפרה עד כמה היתה רוצה למצוא
תרופה לסרטן. ואיך שעכשיו היא בחיים לא תוכל לעזור.
נורא רצינו לעשות משהו בשבילה, אך בטח שלא יכלנו למצוא תרופה
לסרטן...
התחלנו לדבר איתה מדיי יום. לא רק בלילה אלה גם באמצע היום.
ולעתים רק אחדים מאתנו הגיעו. ולעתים אף קראתי לה לבדי, אף
שאני בחיים לא אספר זאת לאחרים.
שמחתי לקבל את עצותיה בכל מיני דברים שבהם לא רציתי לשתף את
האחרים. אהבתי אותה כמו דודה קרובה שיודעת תמיד מה להגיד.
במשך הזמן היא התחילה לשאול שאלות על עתידנו, ושאלה אם מישהו
מאיתנו יהיה רופא. אחד מהחבורה שלנו באמת תכנן ללמוד רפואה,
ולספר זאת היתה טעות חייו...
האישה התחילה לדבר יותר ויותר רק אליו. היא התחילה להכניס לכל
משפט שלה משהו שקשור לרפואה, עד שהוא התחיל להתעצבן והחליט
לצאת מהחבורה. אך זה לא היה כה פשוט.
מדיי יום שאלה האישה איפה הוא. הוא סיפר שתמיד חלם עליה ותמיד
בחלום היא ביקשה שיחזור. הוא התחיל להיות שקט יותר ויותר מדיי
יום ואנחנו ידענו למה. ידענו שזה בגללה...
ניסינו לדבר איתו אך הוא תמיד סירב לספר. ניסינו לדבר איתה אך
היא אמרה שאין לה כל קשר לזה והביעה את כל תנחומיה...
לבסוף הוא התחיל לפלוט דברים. הוא הזכיר איומים וסחיטות. ובסוף
גם סיפר שלא יכול לישון בלילות בגללה.
היא הורתה לו למצוא תרופה לסרטן או אחרת לא יוכל לישון יותר
בשקט. כולנו ידענו שהוא לא יכל למצוא שום תרופה לסרטן...
התחלנו לבקר אותה פחות. הפסקנו לבקש עצות. הפסקנו להתקשר לבית
ילדיה כדיי לדעת מה שלומם. ניסינו לנתק את הקשר איתה אך כלום
לא עזר. היא לא עזבה אותו במנוחה.
הוא התחיל לחלות יותר. כל יום הגיע עם עיגולים שחורים סביב
העיניים.
אנחנו כולנו חיפשנו מידע על שחרור הרוח. עברנו ייסורים קשים עד
שמצאנו לבסוף את מה שחיפשנו.
קיווינו שהמידע מדוייק למרות שלקחנו אותו מהאינטרנט.
היה כתוב שם שכל מה שצריך לעשות זה כולנו ביחד להכריח אותה
לסגת. לא לתת לה להגיד כלום בעזרת האנרגיה שלנו. היו שם הסברים
על שמירת אנרגיה בתוך המעגל ואחרי שלמדנו את כל מה שצריך
התכנסנו ביחד שוב. היה דיי קשה להביא את הרופא לעתיד מכיוון
שהוא היה חולה מתמיד. אך הצלחנו בכל זאת. קראנו לרוח, אך הפעם
אנחנו דיברנו אליה ראשונים. התחלנו להגיד שתעזוב אותנו ושלא
תחזור. חזרנו על זה כל כך הרבה עד שלא נתנו לה לסיים אפילו הגה
אחד. החזקנו ידיים כל אותו זמן וניסינו למקד את כל האנרגיה
שהיתה לנו בגירוש האישה. הרגשנו כל שניה שעברה וכבר חשבנו
שנכשל, אך המשכנו למקד את רצוננו בגירוש. הרגשנו שוב את הרוח
הקלילה שנשפה והרגשנו שרוח האישה מסתלקת.
אל לפניי שהתסלקה הצליחה לכתוב לנו הודעה קצרה,
היה כתוב בה
אני עוד אגיע אלייך ילד רופא, אני עוד אגיע...