המוזיקה בפאב היתה רועשת מדי, אפילו בשביל פאב באלנבי, אבל כל
מה שהיא יכולה להתרכז בו היו השפתיים שלו. הם נעו ונעו, מנסות
להתגבר על מכשול הרעש ולהעביר לה את המסר של הסיפור. גם הסיפור
לא כל כך עניין אותה, אבל היא כהרגלה חייכה והנהנה לאות הסכמה.
הם כבר היו ביחד חצי שנה, ואפשר היה לחשוב שההתרגשות היתה
אמורה מזמן להתפוגג, או לפחות לשנות צורה למשהו עמוק יותר,
פחות מוחשי, אבל עדיין, בכל פעם שהיא ראתה אותו כל המחשבות היו
נוטשות את ראשה וחיוך רחב היה עולה על שפתיה (אולי בגלל זה כל
החברים שלו היו בטוחים שהיא עשתה מתיחת פנים...).

היא ידעה שהקשר הזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. למרות המשיכה
והמיזוג הטבעי שהיה ביניהם היא ידעה שרגש אמיתי אין לו כלפיה.
בכל הזמן שהם ישבו בפאב הוא לא החזיק לה את היד אפילו לא פעם
אחת. פרח אחד היא לא קיבלה בכל הזמן שהם יצאו. הוא שמר על
ריחוק, על הפרדה מוחלטת בין רגש לבין כל מה שנגע לקשר שלהם. זה
הפריע לה. אפשר אפילו להצהיר בבטחון מלא שזה הפריע לה אף יותר
מהצורך לקום בשש בבוקר כדי ללכת ללמוד- וזה כבר הישג.
הוא שתק לרגע. שפתיו לגמו מהקפוצ'ינו שלו והיא שקעה בהערכה
עמוקה כלפיו, כל כך אחראי ודואג. כל כך משקיען ושאפתן. כל
כך...כל מה שהיא רצתה להיות. הוא הביט בעיניה לשניה חטופה,
מצחו התקמט בצורה שנראתה לה כהכי חמודה בעולם תוך כדי החיוך
המבויש משהו כשהוא נזכר בעוד סיפור מצחיק. החלק הבאמת מצחיק
היה שהוא יכל לספר לה על אסון התאומים והיא היתה מתפקעת מצחוק
בסוף- לא היה לה שמץ של מושג על מה הוא דיבר.

בדיוק שמו את השיר החדש של קיילי מינוג, והמילים נבלעו בתוכו,
כמו קובית שוקולד בפה. הוא המשיך לדבר, כבר שכח על מה וזה לא
היה חשוב כלל- הוא ידע שהיא לא מקשיבה לו. לא היה גבול לכמה
שטויות היא יכלה לשמוע ממנו בערב אחד- זה היה די משעשע אותו.

בדרכם הקצרה אל המכונית ספיר סוף-סוף השמיעה את קולה - תגיד
לי, איך זה שאף פעם, אבל אף פעם, אין לך בעית חניה בתל אביב?
זה לא יאומן!- הוא ענה לה אוטומטית, כאילו ציפה לשאלה הזאת-
למה שתהיה בעית חניה?...בתל-אביב מתגוררים כחמישים אלף תושבים,
לארבעים וחמש מתוך החמישים הללו יש מכוניות. אם לחבר יחדיו את
כל החניונים בתשלום, החניות בכחול-לבן, המגרשים הנטושים והפרת
חוקי התנועה בחניה באדום-לבן כמות החניות בתל-אביב גדולה בהרבה
מכמות המכוניות, על כן אין שום סיבה הגיונית שבעולם בגללה לא
יהיה מקום למכונית שלי.
אוקי, אז הוא לא ממש היה מודע למושגים "שאלה רטורית" או "small
talk" - לא כולנו מושלמים.

הנסיעה הביתה לוותה בשיחה מונוטונית על היום שמצפה לה מחר
באונברסיטה, על השעורים שהספיקה להכין ועל אלו שיש עוד לדגור
עליהם במהלך השבוע. הוא הקשיב, הנהן, חייך, השתתף בצערה ושמח
בשמחתה. ועדין, הלב לא נפתח.

משהגיעה הביתה העייפות נטשה אותה כליל, והיא החליטה שעכשיו,
בדיוק בדיוק עכשיו, בשלוש לפנות בוקר היא רוצה להתחיל לכתוב את
הסיפור הראשון שלה. תמיד חלמה על איך זה יהיה לפרסם רב-מכר-
וחוץ מהפנטזיה הישראלית הזוהרת על גריפת הכסף, רצתה משהו
שיגרום לאנשים לזהותה ברחוב. משהו שיגרום לכפיר להרים גבה.

הוא הרים גבה- "זהו? ככה נגמר?" "למה, למה ציפית?" היא שאלה
בזהירות, תוך כדי כריכת זרועותיה סביב הכרית הפרוותית עד
שהאחרונה האדימה מרוב חנק. "לא יודע...להפי אנד, לחיבוק מלא
תשוקה ונשיקה לוהטת שיחתמו את הסיפור. למה דווקא לבחור באופציה
העצובה?..." "כי ככה זה בחיים-" היא באה להמשיך אך הוא עצר
אותה בעיניו שהתעגלו ואצבעו המושטת לעברה- "זו ב-ד-י-ו-ק
הנקודה שלי! ככה זה בחיים. אנשים לא רוצים לקרא על החיים שלהם.
הם רוצים לקרא על אהבה, ושמחה וכיף והפי אנד- לא מעניין אף אחד
שגם בסיפור שלך הבחורה נשארת לבד. אין שום קטרזיס, מבינה?"
"אבל זה הקטע- נראה לך שזה קשה לסיים סיפור בחיבוקים ונשיקות?
המתיקות הורדרדה הזו היא המוצא הקל, לעומת החיים שבהם המוצא
הקל זה פשוט לוותר. יש ניגוד הגדרתי בין המציאות לסיפורים ולכן
הסיום העצוב בסיפור אמור לצבוט את הלב לקורא ולגרום להפך
להתרחש במציאות". הוא פשוט הסתכל עליה כמה רגעים. תווי פניו
המדויקות נמסו לפתע לחיוך חם ואוהב, וליטף את סנטרה בעודו
ממלמל- "לו רק סיפור יכל לשנות הכל...".

עבר חודש. ועוד אחד. ועוד. היא ישבה בחדר שלה, מול המסך, ורצתה
לשנות את הסוף. לא רצתה סוף כזה עצוב. אולי באמת הפתרון הקל
הוא העדיף?...ומי בכלל אמר שהדרך הקלה - תמיד בסופה יש מלכוד?
לרגע היא עצמה את עיניה, והרגישה צמרמורת חמימה בכל הגוף,
אצבעותיה החלו רצות על גבי המקלדת נותנות לסיפור את הסוף אותו
ראתה בעיניי דמיונה. אבל הסוף שנכתב לסיפורה אינו משנה, כי הרי
סיפור אחד לא יכול להשפיע...נכון?