צעקתי,וכעסתי ובכיתי,ורציתי להעלם. אבל לא לתמיד, רק קצת.
שיעבור קצת זמן, שאני יוכל לחזור לעצמי.
המבטים שלהם הפחידו אותי, כולם בחנו אותי פתאום.
זאת אני, רציתי לצעוק להם, לא השתנתי, אני אותה אחת , שאהבתם,
שהערכתם. מה קרה לכם?!
הרגשתי רואה ובלתי נראית,כי אף אחד לא התייחס אלי, פתאום הייתי
כמו אוויר בשבילם.
בהתחלה לא הבנתי למה, באמת שלא.
אני יודעת שלא השתנתי, אז למה הם לא יכולים להבין?!
הייאוש הציף אותי. החברה הזאת,האנשים האלה,בשביל מה זה טוב.
ולמה כל-כך אכפת לי מהם,להם לא אכפת ממני,עובדה. הם השאירו
אותי כאן ,לבדי.
עכשיו נשארתי לחיות את חיי בודדה,האם יש סיכוי שאי פעם אהיה
מאושרת? לא יודעת.
אולי הם יסלחו לי, למרות שאין על מה לסלוח, לא עשיתי דבר.
הייתי נאמנה לעצמי.
הייתי אני.
לא הסכמתי להכנע לחברה,ואם זה פשע-אז אני פושעת, בראש מורם.
אז למה הדמעות לא מפסיקות לזרום אצלי? החטא ועונשו. החברה
חטאה, ואני מקבלת את העונש.
אז אני עדיין צועקת,ובוכה וכועסת כמעט על כולם. אבל אני לא
רוצה להעלם מן העולם, אפילו לא לקצת.
אני למדתי לחיות אתכם,עכשיו תלמדו אתם לחיות איתי.
ולמען האמת , אני אגלה לכם סוד, אני לא חושבת שזה כ"כ מסובך... |