ידעתי שזה יגיע יום אחד, והאמת שדיי חיכיתי לזה. לא בקוצר רוח
כמובן, אבל ציפיתי לזה, ראיתי את זה מגיע.
הרי כולנו נמות בסוף. ועדיף שזה יהיה ב"דרך הטבע", מזקנה ולא
בדרך אחרת. ויש עוד הרבה דרכים למות במציאות של היום , בייחוד
כאן.
אף פעם לא אהבתי את המלה "מת". זה נשמע לי מזלזל כזה. "נפטר"
נשמע יותר טוב, יותר מכובד, עם יותר הערכה לאותו האיש. ואכן,
זה קרה. סבי נפטר. סבי, אשר חווה כל כך הרבה דברים בחייו,
וחלקם מזוויעים יותר מהאחרים, כמו השואה, והתגבר עליהם. שכל
משפחה שלמה והמשיך לחיות. סבל ממחלות, נפל וקם, נפל וקם, נפל,
איבד את ההכרה ולא קם יותר. תחשבו חזק חזק ותדמיינו בן אדם כזה
מחייך, צוחק, מספר בדיחה ותרגישו הרגשה מיוחדת כזאת - סיפוק,
אושר.
אבל אושר זה לא מה שאני מרגישה היום. אני מרגישה ביום אבל. כמו
יום כיפור, יום השואה או יום הזיכרון שאחרי כל חיוך או צחוק
קטן אתה מרגיש רגשות אשם. וכולם שואלים אותך שאלות מכשילות :
מה שלומך" או "איך אתה מסתדר עם זה". נראה שכל כך קשה לענות
עליהן.
פיתחתי לעצמי מעין תאוריה כזאת לגבי החיים : ביממה אחת, אם
עברת חוויה טובה מאוד תעבור גם חוויה קשה מאוד או כמה חוויות
רעות קטנות, ולהפך. במילים אחרות, החיים מתאזנים.
כל חיי רציתי חבר. שיחבק, שינשק, שיאהב. והשבוע היה לי את זה
(או משהו קרוב לזה...) וידעתי שאחרי משהו כזה טוב יבוא משהו
ממש רע. אבל לא ידעתי שעד כדי כך.
כשחושבים על זה לעומק יותר אולי המוות זה בכלל דבר טוב, שגואל
אנשים מייסוריהם, שמביא אותם למקום יותר טוב. הרי חייבת להיות
סיבה למוות.
אנשים מתו, מתים היום וימשיכו למות. כמה שזה קשה, זוהי דרך
החיים. כמו שבאנו כך נלך. הרי כולנו נמות בסוף. |