"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של יקירנו, עומר לוי.
ההלוויה תתקיים ביום.."

עומר עמד ובהה במודעה. הוא עצם את העיניים, פקח אותן, והביט
שוב. לא, הוא לא דמיין. הוא קרא נכון.

"בצער רב אנו מודיעים.."

זה לא יכול להיות. אמר לעצמו עומר בתקיפות וניער את ראשו. זאת
כנראה טעות. או שאולי בכלל מדובר בעומר לוי אחר, שרק במקרה יש
להם את אותו השם. כן, זה בוודאי העניין. ובכל זאת..  צמרמורת
עברה בעומר כשהביט שוב במודעה. הוא טלטל את ראשו והמשיך ללכת,
מנסה לסלק מראשו את המחשבה.
אבל הוא לא יכל להפסיק לחשוב על מודעת האבל שראה בכניסה לבניין
שלו. מודעת אבל שהשם שלו היה כתוב עליה.. מה זה אומר, למען
השם? איך זה יכול להיות ש.. אבל זה בטוח עומר אחר. זה לא יכול
להיות שעשו טעות חמורה כל כך.

"בית הספר המום וכואב
את מותו הפתאומי של התלמיד עומר לוי
שנפטר ביום.."

זה לא יכול להיות.
עומר שפשף את עיניו שוב ושוב,  וניסה להבין את מה שקרא הרגע
בשלט שהוצב בכניסה לבית הספר. האם מישהו מנסה לתעתע בו, או
אולי הכל בעצם מעין מתיחה שעושים עליו?..
מודעת אבל בכניסה לבניין. שלט שחור לבן קודר בכניסה לבית ספר.
ושניהם נושאים את שמו.
זאת בטוח מתיחה. כן, זה בטח העניין. מישהו עם דמיון חולני
במיוחד חשב שזה יהיה משעשע לגרום לעומר לחשוב שיצא מדעתו, עד
כדי כך שהוא רואה מודעות אבל שנושאות את שמו. ובכל זאת..
הצטמרר עומר שוב. זה היה מפחיד כל כך לראות את שמו מופיע על
גבי מודעת אבל.. כמעט כאילו.. שהוא באמת מת, באופן מסוים.

המחשבה המטרידה הזאת רדפה את עומר בזמן שנכנס לכיתה שלו. הוא
היה בטוח, או לפחות קיווה, למצוא שם טיפה של שפיות ביום הלא
הגיוני הזה.
"אתה לא תאמין מה ראיתי עכשיו בכניסה לבית ספר.." מלמל עומר
לעבר רון, החבר הכי טוב שלו, כשזרק את התיק על השולחן והתיישב
במקומו הקבוע לידו.
רון לא ענה.
"מישהו תלה שם שלט שאומר שמתתי.." עומר התאמץ למתוח חיוך מאולץ
על פניו. כאילו לא היה מוטרד מכל העניין, והתייחס אליו כאל
בדיחה גרועה.
"רון..?"
אבל רון לא ענה.

"אני מבקשת לשבת!" זאת המחנכת דינה, שנכנסה עכשיו לכיתה. אבל
היא לא אמורה להיות פה עכשיו, אמור להיות שיעור הסטוריה. ולמה
היא נראית כל כך עצובה..?
"כולכם כבר שמעתם על האסון ש.. ש.." היא לא מצליחה לסיים את
המשפט. הדמעות חונקות אותה ומסביב מתחילות שאר הבנות לבכות גם
כן. "אבל אני כאן!" ממלמל עומר,ואחר כך לא יכול להתאפק וצועק:
"תפסיקו עם זה! זה לא מצחיק!"

הוא היה בטוח שעכשיו הבדיחה תיפסק. באמת כל הכבוד, הם באמת
השקיעו ואפילו שיתפו את המורה בבדיחה. אבל יש גבול. זה כבר
מתחיל להיות ממש ממש מפחיד.

"הלימודים יסתיימו היום שעתיים מוקדם יותר כדי שמי שירצה יוכל
להגיע להלוויה." אומרת דינה לאחר מספר דקות.

"מה קורה כאן..?" ממלמל עומר לעצמו. הוא שם לב שאף אחד לא
הסתכל עליו כשאמר את זה. כאילו שלא שמעו אותו.
הוא התחיל לרעוד במקומו ללא שליטה.

"רון, תפסיקו עם זה, זה לא מצחיק!" הוא נעמד מול רון וצעק ישר
בפניו. אבל רון לא הראה שום סימן שהוא מרגיש בנוכחותו.
מה לעזאזל קורה כאן..? כל הסיפור הזה מתחיל לגמרי להפחיד אותו.
הרי לא יכול להיות שהוא באמת מת.

ואולי..

עומר הזדקף במקומו.

הוא עמד יחד עם כולם בהלוויה כשאביו הספיד אותו. הוא לא ניסה
להסביר שזוהי בעצם טעות איומה, כשכולם החלו לצעוד לעבר הקבר.
הוא פשוט חיכה לראות מה יקרה הלאה.

הוא כבר הבין שהוא חולם. הרי לא יכול להיות שזה באמת קורה לו.
ואם זה רק חלום, אז בסופו של דבר הוא יתעורר.
ובכלל,  הרי עכשיו הם אמורים להכניס אותו פנימה, לתוך הקבר,
ואיך הם יכניסו אותו אם הוא עומד כאן?..  עומר חיכה.

דממה. הוא יכל לשמוע זמזום עמום שהגיע ממקום לא ברור. כלום לא
קרה. הוא הרים את הראש, וראה שכולם מסתכלים עליו.

פתאום הוא הבין. הוא לא חלם.

עומר ידע מה עליו לעשות.

הוא צעד לעבר הקבר הפתוח, ובלי לומר מילה נכנס פנימה.
הוא נזכר במה שאמא שלו תמיד נהגה לומר, כשעוד הייתה בחיים.
"הכל קבוע מראש. מתי שאתה צריך למות, אתה תמות." היא אמרה. היא
צדקה.
כשהוא הרגיש את החול מכסה אותו מלמעלה, הוא ידע שעשה את הדבר
הנכון. זה מה שציפו ממנו לעשות. זה מה שהוא היה צריך לעשות. זה
מה שהוא היה חייב לעשות.
"אני כבר מגיע, אמא.." הוא לחש.

והקבר נסגר.