ומה עכשיו?
כשאני חושבת לעצמי שאני רוצה לכתוב, וליצור את הכאב שלי.
מה בא עכשיו.
הגעגוע, הגעגוע הקורע הזה. לא ידעתי שאפשר להתגעגע למישהו כל
כך כל כך הרבה. מעבירה את השעות שאני ערה בהן בגעגוע ניצחי ולא
מסופק.
כמה מילים יספיקו. זה הקול שאני מחפשת.
או אפילו כמה מילים בלי הקול, אבל עם הרגש. ואם לא עם הרגש, אז
עם ההרגשה של האיש שמאחוריהן.
או האישה, כפי שהחיים הציגו בפניי.
וזה עצוב, כשעמודי התווך נופלים. כשהם נופלים אז הכל נופל
איתם. כל הקונסטרוקציה.
אני לא מופתעת. לא מופתעת מאיך שאני עכשיו.
אני גם לא אופתע כשהכל יתחיל מחדש. המעגל שלי.
המעגל שלי, שמיוצג בכל מה שאני עושה, ובהיותי.
מעגל ששייך גם לאנשים אחרים, גם לאנושות, גם ליקום. ההרס
והבנייה.
אבל הרבה יותר מנחם להתייחס אליו כשלי. כשכל כך הרבה דברים כבר
לא, שלי.
מתי מגיע הגיל הזה, שהכל אמור להסתדר בו. שהאהבות לא יהיו
אהבות כאלה. שהלבטים יהיו פחות קריטיים. גיל ההתבגרות זה משהו.
אני כבר לא כל כך בטוחה שיוצאים מזה, כשאני רואה מה הולך
סביבי. סביבי? בתוכי. דרכי. לידי. מולי.
אנשים שאני אוהבת. נרקבים בדאגות והפרנויות של עצמם. כל חוסר
הביטחון הזה, באם הוא פיזי, כלכלי, ספיריטואלי. לכל אחד יש
אחד. ולמה זה, כשכולנו כאלה מוכשרים. במשהו. אחד אפילו.
כל אחד יודע בדיוק כמה הוא שווה, אבל מסרב להאמין בזה.
כוכבים נופלים בשמיים שלנו, בוערים ובוערים עד שנגמרת האנרגיה.
ואז
כמו השמש יום אחד
יהפכו לגוש גדול וקר, שישאב את כל הסובב אותו לתוכו.
ככה זה אנשים. כוכבים.