כשאני מגיע למצב מסוים בכתיבה אני מאריך את פני על האדמה למרות
שאני לא מאמין בכל האמונות על רוחניות אני עדיין לוקח לעצמי את
הספק שאם אני אאריך כתיבה אאריך את חיי. לא כמו סופר אחר
שמגזים בכתיבתו וכותב שטויות על גבי שטויות ומזה מוצאים המורים
והמורות לספרות חומר להתעלל בתלמידיהם ועוד לבחון אותם על זה.
אני חושב מעט אחרת שלא לתת לבנאדם לראות את הסיפור באופן אחר
אלא לומר ולבטא את האמת בפרצוף, למה לדכא משמעויות ורעיונות
טובים על אנשים שבכלל לא מעוניינים לשמוע ולהקשיב ולתת הערכה
כדי שאוכל להתרחב ולהרחיב מעט אל אופקיי עם כל ספר שאוציא.
כדי לי לתת לרעיונותיי לזרום ולא להעיק ולחסוך להוצאות לאור את
הטירחה להוציא את הספר לחנויות, כי מאמינים שלא תיהיה שום
השתייכות הספר לאופנה. את מי זה מעניין מהו נתיב האופנה
בספרים, כי הרי בדרך כלל זה לא עובד על אנשים שבוחרים את מה הם
רוצים ומה שמעניין אותם. לא ללכת לפי החבר'ה, ולפי מה שהם
קוראים ומעניין אותם. אם מסתכלים על ספר והוא עם כריכה יפה
ומעיינים בספר ובשורות הראשונות שמים לב לצורת כתיבתו של הסופר
ואת אוצר המילים המוזר, וזה גורם לאנשים להתחיל לשאול שאלות
ולנסות להבין מה זה הספר הזה, ומהיכן צץ לו. שאלות מסוג זה
עלולות להביא לקריאת הספר.
ויבינו כי אני כל כך מתוסבך עם עצמי ויכול להיות שאני צריך
לקבל טיפול נפשי,
אך רק כדי שאנשים יבינו את אנסה להסביר ולתאר פרטים אינטימיים
אירוטיים ואפילו על החיים הפרטיים שלי ולתאר אופי של אנשים
בדומה לשלי.
ואני לא זוכר למה ומתי התחלתי לכתוב, זהו היה רגע בטח מאד מרגש
אך באופן בלתי מוסבר גם פנטסטי.