אולי אם הייתי יותר מרוכז אז הכל היה נמנע. אבל לא הייתי וזה
לא נמנע ועכשיו זה רק פאקינג שיט. קשה להיות אהבל ועוד יותר
קשה להיות אשם. מצבים כאלה פותרים רק עם סיגריה ואני כבר
הפסקתי לעשן. אפילו דבר טוב בא לי רע. איזה עולם. אם לא הייתי
מכיר את עצמי אז הייתי חושב שאני חייב חבר טלפוני שירגיע אותי,
אבל אני מכיר את עצמי. אז אני לא חושב, אני יודע. יש משהו מוזר
בלחכות ואני מחכה כבר המון זמן. גזר דין ולחכות לגזר דין. איזה
עונש יותר כבד? מניסיון שלי העונש הכי כבד הוא זה שאתה חי עם
הידיעה שאי אפשר לחזור אחורה. זיעה קרה שוטפת אותי כשאני שומע
צעדים במסדרון. אני מתכווץ בפינה. צל גדול ומפחיד על הקיר
מולי. תמיד הצללים יותר מפחידים ממי שמטיל אותם אני מנסה
להרגיע את עצמי אבל גורנישט. כתם רטיבות מתפשט באיזור שבו הוא
מתפשט בדרך כלל. כלומר מתחת לבית שחי. הצל מתקרב לאט, עוד רגע
ויכנס בפתח אבל הוא עובר על פניי. אני אפילו לא מצליח לשחרר
הקלה. אני מתנשף כמו יולדת ואפילו נותן גראפס קטן כדי לשחרר את
עצמי ממועקת האימה אבל זה לא מצחיק אותי. זה רק יותר עצוב. אני
נשבר לאט לאט. הם לא באים כי הם רוצים שאני אתבשל בתוכי, אני
יודע את זה אבל זה לא עושה לי יותר קל במקומות הלחוצים. להיפך,
הידיעה שהם מתעכבים בכונה רק מוכיחה שהם מתכונים להגיע בסופו
של דבר ואז... לא נרקוד טנגו, זה מה שבטוח. הייתי נותן הרבה,
אפילו 5 שקל, כדי לחזור אחורה. כדי לקבל עוד הזדמנות, כדי לא
לעשות את זה שוב. וגם כדי לראות את המשחק שהחמצתי אבל זה רק
בקטנה, בנוסף. אני חייב להתאפס על עצמי, אני אומר בביטחון אבל
נענה בשלילה. שיבואו כבר, רק שיבואו ונגמור עם זה אני בוכה לאט
בליווי נזילה מרוגשת מהאף. אמא, אני קורא בקול ניחר, אמא! ואני
שומע צעדים. הלב שלי דופק כמו תופים בטקס שבטי והעור עומד
להיקרע. אמא נכנסת לחדר בבהלה. מה קרה בני? מה קרה? ואז בבכי
קורע, באף נוזל ובגילוי לב שיפתיע אפילו את יאיר לפיד אני
מתוודה על הנורא מכל. שברתי את האגרטל אמא, את האגרטל!