אתם רואים את האיש הזה שם? כן, כן, זה עם החליפה והמזוודה, זה
האיש. אז האיש הזה, האיש הזה שונא אותי. בלי סיבה, או לפחות
בלי סיבה שאני יודע, הוא פשוט שונא אותי ככה. רואים את זה
עליו, איך שהוא מסתכל עליי ואיך שהוא מתנהג אליי כל פעם שאני
שואל אותו מה השעה או משהו, תמיד בסנוביות בהתנשאות בשנאה.
תמיד.
ואתם רואים את הנערה הזאת שם? זאת, זאת הזמנתי פעם לצאת, לפני
איזה חמישה חודשים, והיא לא הסכימה, ומאז היא שונאת אותי, תמיד
מנסה להתחמק ממני. אם האיש ממקודם רק מסתכל עליי בסנוביות אז
זאתי לא מסתכלת עליי בכלל, פשוט מתעלמת ממני, כאילו שאני לא
קיים.
והזה שם? זה עם החליפת פסים והכובע הירוק? הוא, הוא סתם מניאק.
לא סתם שונא אותי, גם חייב להראות את זה לכולם. תמיד שאני בא
ככה אליו הוא נותן עליי יריקה כזאת, בכוונה.
גם ההורים שלי שונאים אותי. מאז שנולדתי הם לא נחמדים אליי,
צועקים עליי כל הזמן ומאשימים אותי בדברים שלא עשיתי. והרופאים
שלי, שונאים אותי מוות, הם, בטיפולים הם סתם עושים לי כל מיני
זריקות ודקירות, לא כי צריך, רק בשביל להכאיב לי. והמורים שלי,
שתמיד מכשילים אותי בכוונה, או כל התלמידים בבית ספר שתמיד
מסתכלים עליי וצוחקים, אומרים לי בפנים כמה שאני חנון וכמה
שאני אידיוט. והערסים של בית ספר שכל הזמן מסתכלים עליי ורוצים
לפוצץ אותי, בלי סיבה, סתם כי אני נראה כמו חנון.
והיועצת של בית ספר, שאומרת שהכל בסדר. מה היא, מטומטמת? חושבת
שאני לא יודע מה היא מסתירה ממני? חושבת שאני עיוור.
כולם שונאים אותי, כולם, אבל אין מה לדאוג, אני עוד אראה לכולם
מה זה, אני עוד אראה לכולם.

יש איזה תלמיד בכיתה שלי, די מוזר, קצת חנון, קוראים לו מיקי.
נראה קצת חשדן, אף פעם לא דברתי איתו או משהו כזה. בכל מקרה,
המיקי הזה, בחור מוזר. כמו שאמרתי, נראה קצת חשדן, תמיד מסתכל
על אנשים מוזר, כאילו הוא שונא אותם או חושד בהם או משהו. לא
יודע בדיוק. אז המיקי הזה יום אחד, לפני איזה חמישה חודשים
הזמין את חברה שלי לצאת איתו. היא, מן הסתם, לא הסכימה, כי היא
הרי חברה שלי, אבל הוא מאז כל הזמן מסתכל עליה בשנאה. שנאה
כזאת עמוקה שזה כבר ממש מפחיד, כאילו היא עשתה לו איזה משהו
נורא, כאילו הוא לא ידע שהיא חברה שלי. והיום, היום המיקי הזה
מסתכל עליה כל היום במבט עוד יותר מוזר. אני חושב שבהפסקה
הגדולה אני ארביץ לו קצת.

אני עומד להראות לכולם מה זה. האקדח הקטן שלי כבר מוכן עמוק
עמוק בכיס וכמה סכינים בגרביים ובכיסים. וכל היום הסתכלתי על
הנערה הזאת שהזמנתי לצאת לפני כמה חודשים והיא לא הסכימה,
הסתכלתי עליה במבט הכי עמוק, בחנתי כמה היא שונאת אותי.
הסתכלתי על כולם במבט הזה. כולם שונאים אותי, כולם רוצים להרע
לי, כולם יראו מה זה. ואז יצאתי בהפסקה לחצר מאחורי הקפיטריה,
שם אני אתחיל להראות להם מה זה ככה לשנוא אותי בלי סיבה.

את מיקי תפסתי שנייה לפני שהוא יצא לחצר מאחורי הקפיטריה. ישר
נתתי לו ברכיה בבטן. ואז שתי כאפות לראש. צעקתי עליו איך הוא
מעז להסתכל על החברה שלי ככה, ונתתי לו עוד כמה ברכיות. הוא
התחיל לירוק הרבה ולנשום חזק. אפילו ראיתי כמה דמעות מתחילות
לזלוג מהעיניים שלו, אז החטפתי לו עוד קצת. שיבכה, שיבכה
המניאק, שיבכה הבן-זונה. שיראה מה זה. ואז

ואז שלפתי מהכיס את האקדח. היד שלי רעדה. הגוף שלי כאב. בקושי
נשמתי, הברכיות כאבו לאללה. והכאפות שברו לי שני שיניים לפחות,
ככה שלא הפסקתי לירוק. איכס. למה? למה הוא שונא אותי? למה הוא
חייב להרביץ לי? לא חשוב. עכשיו האקדח ביד שלי, עכשיו אני
השולט. הוא הסתכל עליי ועל האקדח באימה וישר הפסיק להרביץ. אמר
שהוא מצטער ושלא כדאי לי לעשות משהו שאני יכול להתחרט עליו אחר
כך. לי לא כדאי? לו לא כדאי!! אם הוא לא היה שונא אותי, אם
כולם לא היו שונאים אותי שום דבר לא היה קורה!! טענתי את
האקדח. האצבע שלי הייתה על ההדק. לא ידעתי בדיוק איפה לירות
עליו. הרעיון המקורי שלי היה פשוט הרוג את כולם, בלי לחשוב,
שיראו מה זה ככה לשנוא אותי, אבל הוא, הוא עצבן אותי יותר מדי.
אז את הכדור הראשון שלי דפקתי לו בביצים.

אחרי שעה הוא כבר היה בתחנת המשטרה, אחרי שהוא ירה בארבעים
תלמידים ודקר עוד אחד. אני שרדתי. אמנם אני עקר לכל החיים אבל
לפחות אני חי, גם זה משהו, עדיף על כלום.

כולם שונאים אותי. אפילו כאן, במשטרה. כל השוטרים מסתכלים עליי
במבט שהם שונאים אותי ומתייחסים אליי לא יפה. הם זורקים אותי
ממקום למקום ולפעמים גם מרביצים לי, ושואלים למה עשיתי את מה
שעשיתי. אבל אני לא עונה, אני רק מסתכל בהם, מסתכל עמוק עמוק
בעיניים שלהם ורואה את השנאה, רואה את השנאה ויודע לעצמי שהם
עוד יראו מה זה, אני עוד אראה להם מה זה ככה לשנוא אותי בלי
סיבה.