בספריה בתיכון מחפשים לפגוש מבטים של בנות. לי זה לא קרה.
אני מצאתי ספר שנקרא "שריד מסוביבור" מאת יהודי בשם דב
פייברג.
ספר זה מגולל את תלאותיו של מר פייברג במהלך מלחמת העולם
השניה: במחנות ההשמדה, ביערות, במערות, סיפור של שריד שעבר את
הנורא מכל.
את הספר לא הנחתי מידיי וללא ספק היה זה הספר הטוב ביותר
שקראתי בימי חיי.
סבתא שלי סבינה בתעודת הזהות, או בפי מכריה שפרינצה, נולדה
בפולין. היום היא גרה ברמלה. זה בהחלט שונה.
לאחר שקראתי את הספר פניתי אליה (יש לי נטיה תמוהה להציק
בשאלות על העבר, לעורר מתים משנתם).
"סבתא" שאלתי בקולי הרך והגברי, " את אולי מכירה מישהו בשם דב
פייברג?" .
"אתה יוצא מהבית שובר שמאלה הבית הראשון הוא של פייברג ושל
אשתו האחות". סיננה סבתא במבטא יידיישי כבד מהול בסלנג הצברי
המוכר .
(הבהרה באיחור קל-אשתו היא אחות לא אחותו...סליחה על
הניסוח...)
על דלת הכניסה זיהיתי את שם המחבר, נקישה על הדלת, המתנה,
המתנה, איש נמוך קומה פניו מספרים את סיפור חייו פתח את הדלת.
דב פייברג.
"תשתה משהו?" הוא שואל בנימוס.
"אפשר לאכול?" אני משיב בנועם הליכותיי.
זה האיש. מדהים, מרתק, הכיר את סבא שלי ואפילו אשתו טיפלה באחי
כשהיה קטן.

דיברנו ארוכות,  אני חלק מהספר הבא שלו.

זה קרה לי . זה יכול לקרות גם לכם.

---זהו סיפור אמיתי לחלוטין.