חזרתי הביתה אחרי חודש בקורס. היינו לקראת סוף הקורס טרור
והפנים שלי היו מנופחים מאגרופים, שחטפתי על ימין ושמאל. מכות
יפות כאלה-כחולות עם קו סגול שחור, שעוטף אותם. מכות יבשות,
מכות עם מוגלות, "קשת של בומבות" כמו שדניאל המדריך טרור היה
אומר.
את האמת די פחדנו מדניאל. הוא היה גבוה, מאוד, רחב על גבול
המרובע ועם מבט של אס אס בעיניים. על השיעור הראשון בקורס
שישבנו מכונסים ברחבה הוא שאל "מי מתנדב?" ישבנו מתחת לצילייה
שותקים, אף אחד לא קם וכל אחד הסתיר את העיניים שלו בחלל.
הייתה לי תחושה שהוא יבחר בי וככל שניסיתי להמלט מן המבט הבוחן
שלו כך גברה לה התחושה.
"אתה שם... כן ,זה עם הסיכת חובש, בוא ! אתה תהיה הראשון שלי
להיום, ארוחת הבוקר של אחרי הצום במקרה הטוב או הסעודה
האחרונה..."  קמתי ועמדתי מולו, תוך מספר שניות נפלתי לאדמה
ממכת אגרוף בפרצוף. דיממתי מהאף, הפנים שלי היו אדומות
וכואבות, רציתי להרוג אותו. הוא צעק עלי "אתה חיל אתה? אתה
צ'קמוק, אפס, חרא-כה תתמודד מול טרוריסטים פלשתינאים, אפילו
הילד הכי כוסית בשכם היה גומר עליך. אבל אל תדאג, אל תדאגו
כולכם מחלקה ג' - מכאן יוצאים בשלוש דרכים: או למחלקה סגורה,
או בארון, או גברים שבגברים. יש לי זין כזה גדול. חצי בשבילכם
וחצי בשביל החברה שלי. אבל עכשיו אין לי חברה-אז כולו
בשבילכם... 30 שניות כולכם על הרגליים, תתחילו להקיף כאן את
המגרש".
רצנו, כמו משוגעים. אותו היום , היום שלאחריו וכל יום בקורס.
רצנו, חטפנו מכות, ובכינו-בשקט, כל אחד לעצמו. דניאל היה קורא
לנו "מחלקת מרקו", מרקו מהסיפור "הלב". הוא אמר שאנחנו כמוהו,
כל הסדרה רק רצים ובוכים. בלילה חושבים על אמא.
דפקתי בדלת. אבא פתח אותה ונכנס להלם. "מה קרה לך ?" הוא שאל.
אמרתי לו שהמדריכים שלנו עושים לנו טרור. "אתה לא חוזר לשם.
אני מתקשר לרמטכ"ל." אמרתי לא שיהיה בסדר, שעוד מעט הסיוט
נגמר. "נגמר? הם הרסו את הפנים היפות שלך." אבא שלי אף פעם לא
אמר לי שיש לי פנים יפות. הוא נגע בלחיים שלי וליטף אותם
בעדינות. בלי לשים לב, הוא לקח קצת רוק מהפה שלו וסיכך את
הפצעים היבשים. "הם לא נורמלים שם. הם מטורפים לגמרי. הרסו לי
את הילד."
אבא אף פעם לא קרא לי ילד.
הייתי הבכור, הרציני, הבוגר-ילד לא הייתי.
בכיתי. אבא ליטף אותי ומחה את הדמעות. "אתה לא חוזר לשם, אל
תדאג". לא דואג אבא אמרתי, לא דואג.