פעם, לפני כמה שנים, חי ילד קטן. הוא לא היה באמת קטן, אבל הוא
תמיד הרגיש קטן ליד אנשים אחרים. הוא הרגיש... כזה קטן.
הילד ידע שימיו בעולם הזה ספורים, ולכן, אחרי שהקדיש לעניין
מחשבות מרובות, החליט להקדיש את ימיו הנותרים לחברויות אמת.
"אחרי הכל" אמר הילד הקטן "מהו אדם בלי חבריו?"
והילד הקטן עבר בין דלת לדלת, בקושי הגיע לפעמון, צלצל בכולן,
ומאחורי כל דלת חיכה לו פרצוף עמוס בבעיות משלו, ולאיש לא היה
זמן לאיזה ילד קטן, שבקרוב כבר לא יהיה.
הילד הקטן קפץ גבוה ככל שיכל, נופף בזרועותיו הקטנות חזק ככל
האפשר, וצעק במלוא ראותיו הקטנות, אבל איש לא ראה מעבר לעצמו,
איש לא שמע מעבר לבעיותיו הוא.
הילד הקטן ניסה להתחנן, חילק ממתקים לכולם, בכה, ניסה ללבן
בעיות, לפתור מחלוקות, ולעשות הכל כדי שיוכל לעזוב את העולם
בידיעה שיש לו חברי אמת. אבל כלום לא עזר.
הילד הקטן הסתכל בשעונו הקטן, ונאנח כשהבין שנותרו לו דקות
ספורות. הוא הסתובב לקראת היציאה, ושם ראה ילדה קטנה, מחייכת.
בעולם אידאלי, הילד הקטן והילדה הקטנה היו מתחברים ופוסעים
שלובי זרועות לעבר השקיעה, אבל מכיוון שסיפורינו אינו עוסק
בפנטזיה, אלא באמת, הילד הקטן שלנו עזב את העולם בודד, והילדה
הקטנה שעמדה ביציאה חייכה, כמו תמיד, לאיש שהיה מאחוריו.