את האורגזמה הכי טובה שהיתה לי קיבלתי מחבל מהודק לצוואר.
העוצמה הבלתי נלאית בזיפים ובנימים השתלטה לי על כל הגוף,
הרעידה, הרטיטה.
חתיכות מהחבל הזדקרו כמו שערות מפוצלות ודגדגו לי את הצוואר
בנקודה הכי רגישה,
כאילו מליון לשונות נשלחו במטרה מורבידית אחת: להרוס בליקוק.
והרגשתי-רק בערך-את הדם מתנקז ומתמלא ברעל, נהייה כחול כהה,
שחור.
והושטתי-רק מעט-יד ארוכה מלאה בסימני בגרות והשפשוף של החבל
בצוואר גבר עד שלא ידעתי להבחין בין אורך לרוחב. האישונים
הורמו מעל להכל, ניסו להסתכל מעבר, לחפש תשובה, מענה, עזרה, אך
איך אפשר לבקש עזרה כשאתה לא יכול לדבר.
עקצוצים קטנים באזור הגב העליון, המותן, מעבר כפייתי לריאות,
הסרעפת, נשימה חתוכה עולה ויורדת, אבל כבר בקושי. התחלתי
לחרחר-רק לרגע-את כל החיים שלי, מקיז דם, פולט רוק, מגחך,
מתענג על הרגע המושלם ביותר, עף בין שמיים לארץ, קורע את כוח
המשיכה, לועס את השפתיים, מוחץ את העור, מהדק את החבל חזק
יותר, מושך, מרבה את הכתמים האדומים-סגולים בגוף, ולא רק
מבחוץ, נשאב לתוך מרוץ אדיר, נושם את השיכרון ואת ההנגאובר
באותה השנייה, נלחץ לקיר, נשרט מהעלייה האיטית של הנשימה, נעקץ
מחוסר היכולת לראות, מיטשטש מעצירות החמצן ומהזיעה הניגרת
מהעיניים, מהאוזן, מהאף, מהמצח, מרגיש את כל העור נשרף-בהתחלה
לאט, ומתגבר-ואת עצמי מתנדנד עד טירוף, פוקח את העיניים הכי
חזק שאפשר, לקלוט את הכל: את הקירות הלא מצהיבים, את המיטה הלא
קטנה בכלל, את הצפצופים המציקים של השעון המעורר ששמתי אתמול
בידיעה מוחלטת שהוא לא יעיר אותי כי אני ישן כמו-כמה נדוש-בול
עץ, את התמונה שם למעלה, החתוכה, הגזורה שמעכתי ושברתי רגע
לפני, או אולי כבר עבר יום.
נמדד במילימטרים, במאיות השנייה, בחצי קילוגרם, לא מסוגל
להחזיק את עצמי, מלא בחלל ריק, פגום.
הצבע הנפלא של החבל משתלט לי על העיניים והגוף זקוף עד
להחריד(להחדיר), פגישה אחרונה של הריסים העליונים עם התחתונים,
ליקוק מלוח אחרון של שפה מורטבת אך עדיין סדוקה ומתיחת ורידים
מקסימאלית.

אף פעם לא חשבתי שלשנוא את עצמך ייראה ככה.