כשאני הולך ברחוב כולם מסתכלים עלי.
כולם מסתכלים ויודעים שאני בדיכאון.
גם אם אני מנסה להסתיר את זה,
הולך בחברה וחיוך צבוע על הפנים, זה לא עובד על אף אחד.
תמיד איזה ילד פתאום צועק "אמא, תראי הוא בדיכאון".
ואמא שלו מורידה לו את היד ואומרת שזה לא יפה להצביע על אנשים,
במיוחד אם הם בדיכאון.

הבעיה שלי עם הדיכאון היא, שזה הורג אותי לאט לאט.
לא, באמת, זו לא מטאפורה.
יש לי בגלל הדיכאון ריקבון בלב.
אתם לא מאמינים?
אז אני אסביר.
כמו שסיגריה פוגעת בריאות, כשמישהו בדיכאון מופרשים אצלו
חומרים כימיים שפוגעים בלב.
ואני, לאחר שנים של דיכאון ממושך, המצב אצלי ממש חמור.

אני לא יודע מתי בא הכוח הזה שלי להגמל מהדיכאון.
אבל שתדעו, כמו כל גמילה, זה דבר מאוד קשה, אפילו אם זה רק
גמילה מדיכאון.
הייתי הולך ברחוב, שורק וחושב רק מחשבות שמחות, אבל תמיד משהו
היה משתבש.
כל יום ניסיתי מחדש להיות שמח, אבל כל פעם משהו רע קרה.
לפעמים פתחו רדיו לשמוע חדשות או איחרתי את האוטובוס האחרון
הביתה.
ולפעמים כבר כמעט נגמר היום והייתי כל כך מרוצה מעצמי שהצלחתי
להתגבר על הדיכאון.
אז הייתי דורך על חרא של כלב או ציפור הייתה מחרבנת עלי (דווקא
על החולצות החדשות שלי).
אז הדיכאון שלי התגבר מאי-הצלחתי להגמל ממנו.
דבר שרק החמיר את מצב הלב שלי.

היום אני עומד פה במרפסת והלב שלי במצב הכי חמור שהיה לי אי
פעם.
אני מסתכל למטה על הפארק, מלא אנשים שמחים נהנים מהשמש החמה.
רואה ילדים קטנים מחליקים במגלשה עד שמגיעים לידי הוריהם,
שתופסים אותם ומניפים אותם באוויר בליווי צחוק מלא שיניים.
וחושב אם כל כך חשוב לצאת מהדיכאון.
הרי כשאתה בדיכאון, אתה יכול לעשות הכל ולתרץ את הסיבה למעשה
בדיכאון שלך.
גם אם תרצח מישהו, יבינו אותך ויגידו "מה ציפיתם, הוא היה
בדיכאון".
גם אם תתאבד, יבינו אותך ולא יכעסו.
כי אתה בדיכאון.