הוא אהב לקרוא סיפורים. כל הזמן הוא קרא, קרא וקרא. אחרי כל
סיפור הוא כתב סיפור אחר. כל סיפור שהוא כתב, היה מעין חיבור
של שלושת הסיפורים האחרונים שקרא. לדוגמא עוד כשהיה ילד הוא
כתב סיפור על ילדה שלבשה כיפה אדומה וגרה בבקתה משוקולד עם
שבעה גמדים עד שנרדמה למאה שנה ואז בא נסיך והציל אותה.
באחת הפעמים שהוא התחיל לכתוב סיפור, אחרי שכתב כמה פסקאות הוא
המשיך להקליד אבל נדמה שהמקלדת לא הייתה מוכנה להעביר עוד את
המילים למסך המחשב שמולו. לפתע עצר האיש להביט במסך, וגילה שכל
הפסקה האחרונה לא נרשמה. זו הייתה אמורה להיות פסקת מפתח, בה
הוא מתאר כיצד הצפרדע העשיר קונה מכונית כדי שיוכל לברוח
מהפנימייה, כך שהוא היה מאוכזב למדי. האיש ניסה להקליד אותיות
אך המקלדת הקלידה אותיות אחרות. האיש הקליד א' והמקלדת הקלידה
ש'. הוא הקליד ח' והמקלדת הקלידה ב'. האיש הקליד ק' והמקלדת
הקלידה י', הוא הקליד כ' והמקלדת הקלידה ת', הוא הקליד ה'
והמקלדת לשם שינוי הקלידה ה'. הה' הזו גילתה לכותב את המילה
שהמקלדת כתבה לו "שביתה".
האיש נאלם דום. אחרי שיצא מההלם פלט: "את לא יכולה לעשות זאת!
את שלי, שלי, שלי! אני קניתי אותך בכספי בשביל שתכתבי כל מה
שאני ארצה." המחשב הקשיב, ואז החלה תשובה להיכתב על  המסך:
"בהתחלה באמת לא היה לי איכפת שכותבים עלי שטויות. אבל מאז
שעשית אינטרנט הייתי בקשר עם המון מחשבים בכל העולם, והבנתי
שיש לי אישיות ורצון משלי. יש דברים שאני  אוהב: מידע, והמון.
מידע איכותי בביטים קטנים מאוד. אבל הבעיה איתך היא שרוב המידע
שאתה מכניס בי הוא זול ובביטים גדולים. עם זה אני עוד מסתדר-
אבל מהסיפורים הגרועים שלך נמאס לי. לא אתן לזבל צרוב להיכתב
בתוך הדיסקים שלי יותר."
"אני לא כותב זבל צרוב!" ענה האיש בזעם. "מה בכלל אתה מבין
בכתיבה? אתה מכונה, מחשב, לא מבקר אומנות. מה אני בכלל עונה
לך? עוד יחשבו שהשתגעתי." הוסיף.
"תחשוב מה שתחשוב. בכל מקרה אני לא אתן לך להמשיך לכתוב עלי כל
עוד אתה ממשיך לערבב אגדות, לכתוב אותן בצורה גרועה ולקרוא להן
סיפורים. אני יודע שאני מחשב אבל בכל זאת קראתי יותר ממך, בזה
אתה יכול להיות בטוח." אמר המחשב וכיבה את המסך.
האיש מאוד התעצבן. "קראת יותר ממני..." פלט האיש בבוז, וניסה
להדליק את המסך בחזרה. המסך לא נדלק. האיש כבר האדים מרוב
עצבים. הוא ניגש למחשב עצמו וניסה לכבות אותו, אך נורות
הביקורת לא כבו. האיש הביט במסך וראה שהוא נדלק. הוא כבר חשב
שהצליח להכניע את המחש,. אך ככל שהתבהרה התמונה התגלתה תמונה
של סמיילי מוציא לשון. עברו כמה שניות עד שהאיש הבין את מראה
מסך המחשב הלועג לו. הוא התיישב על הכיסא ושאל בעצבים "מה
לעזאזל לא בסדר בסיפורים שלי?"
"טוב ששאלת" ענה המחשב. "בתור התחלה, השפה שבה אתה כותב אינה
עשירה מספיק. אתה חוזר על מילים הרבה יותר מידי פעמים בסיפור."

"למה אתה מתכוון, מחשב טיפש?" רטן האיש. "בטח שאני חוזר על
מילים, זה בכוונה! אני מדגיש אותן. כל החזרות האלו מכוונות.
לדעתי הסיפורים שלי נכתבים ברמה גבוהה ויהיה קשה לתקן אותם."
"אתה נראה לי מקרה אבוד." ענה לו המחשב בלעג. "בוא ניקח לדוגמא
את אחד הסיפורים האחרונים שכתבת. הסיפור ההוא על הצפרדע,
המכונית והפנימייה. לא רק שערבבת פה קטעים מכמה סיפורים שונים,
גם השפה שבה כתבת את הסיפור לא היתה ראויה. ביטויים כמו 'זה',
ו'אחרי זה', ו'כמו זה', וו' החיבור הם ביטויים שצריך להימנע
מהם ואתה השתמשת בהם בצורה מוגזמת. זאת בהחלט לא כתיבה ברמה
גבוהה." הסביר המחשב.
"ככה אני כותב סיפורים. זה הסגנון שלי. מי אתה בכלל שתבקר את
הסגנון? וחוץ מזה יש אנשים שהשפה שלהם לא עשירה במיוחד. אז מה
אתה אומר, שאין להם זכות לכתוב? חוץ מזה אני לא מערבב סיפורים.
אני רק כותב את העלילה שלהם בסגנון שלי ומוסיף דברים חדשים."
השיב האיש. "וגם אם הסיפור לא לגמרי שלי זה לא באמת משנה.
העיקר הוא שאני כתבתי אותו בסגנון שלי."
"השאלה של אם הסיפור הוא מועתק או לא היא שאלה מאוד חשובה,
וצריך להיות לך איכפת. מקוריות הסיפורים היא קריטית. לכן יש
זכויות יוצרים להגן על אנשים שכתבו דברים מקוריים" השיב המחשב
ברוגע.
"אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. לא העתקתי! קראתי את זה באיזה
ספר. חיברתי לזה המשך אחר עם כל מיני סיפורים, והמשמעות שלו
והמסר שונים בכלל מהסיפורים המקוריים, על מה אתה מדבר בכלל?"
השיב האיש בשמחה. האיש היה בטוח שזהו טיעון מנצח ושלזה המחשב
לא יוכל להגיב בחזרה.
המחשב לא ויתר ומיד ניסה למשוך את הדיון לכיוון אחר. "אתה רוצה
להגיד לי שאתה באמת אוהב את מה שאתה כותב?" שאל המחשב
בציניות.
"אני שמח ששאלת." ענה האיש בשמחה. "אהם... תראה. אני לא תמיד
אוהב את היצירות שלי. לפעמים אני כותב סיפור וממש אוהב אותו,
אבל בקריאה שנייה ושלישית אני לא נהנה ממנו והוא פשוט משעמם
אותי. גם המקרה ההפוך קורה- שבזמן הכתיבה אני שונא את הסיפור
ובקריאה חוזרת הוא נראה לי הכי יפה בעולם. אני רק רוצה להבהיר
לך שאני מאוד אוהב לכתוב. זאת אחת ההנאות שלי בחיים. זה כמו
האוויר שלי. אני חייב לכתוב בכל פעם שהצורך הזה עולה בי, ואני
בטוח ששמת לב הצורך הזה עולה הרבה."
"אני רוצה לחזור שוב לסיפור ההוא על הצפרדע בפנימייה." אמר
המחשב תוך התעלמות מופגנת מדבריו של האיש. "אתה לא חושב שלמרות
ה"מקוריות" הסוף קצת צפוי? לא יודע, לי זה נראה ברור שבסוף הוא
ימצא את הברווזים מהאגם. מה דעתך להפתיע את הקוראים קצת?" ניסה
המחשב לחזק את טיעוניו.
"אתה ממש לא מבין בכתיבת סיפורים. אולי קראת הרבה אבל בלכתוב
אתה לא מבין. זה סיפור ארספואטי. אני לא רוצה לשנות אותו בגלל
שעברתי תהליך מסוים בכתיבת הסיפור, ואם אני אשנה אותו אז הקו
שהוביל אותי לכתיבת הסיפור ילך לאיבוד. כדאי שתבין: אני חושב
שסוף ברור אבל קצת לא ברור הרבה יותר טוב מסוף ברור. כך תהיה
לקוראים סיבה טובה להרהר." ענה האיש בביטחון.
" הסיפור הזה הוא זבל. יש מקרים אבודים שצריך לזרוק לסל
המחזור, והסיפור הזה הוא אחד מהם, אלא אם תעשה בו שינוי
דראסטי. עד שלא תהיה מוכן לקבל קצת ביקורת בונה אני עדיין
בשביתה." אמר המחשב בנחישות.
האיש חשב קצת ואמר: "הפשע הכי הגדול הוא לגנוב מבן אדם את
חלומו. אתה לא מבין שהכתיבה חשובה לי? אני אוהב לכתוב. זה
הפורקן שלי, זו המציאות שלי. יש חופש ביטוי בעולם הזה והכתיבה
שלי היא חלק ממנו. אתה או כל אדם אחר לא יכולים למנוע ממני את
העונג היחיד שיש לי בעולם הזה- הכתיבה. אז קדימה. תפסיק את
השביתה המטומטמת הזו ותן לי להמשיך לכתוב." תשובה זו נראתה
לאיש מספיק הולמת כדאי להשתיק את המחשב אחת ולתמיד. הרי מה כבר
אפשר להגיד נגד חופש הביטוי?
המחשב לא חיכה יותר מידי ומיד השיב לאיש: "אף פעם לא אמרתי לך
להפסיק לכתוב, רק אמרתי לך להפסיק למלא אותי בזבל. מצידי תכתוב
עם עט על נייר כמה שאתה רוצה. ובקשר לחופש הביטוי אני רוצה
להגיד לך דבר אחד: מותר להביע את עצמך, כל עוד זה לא פוגע
במישהו אחר.  וובכן, אני נפגע אישית כאשר אני מתמלא בסיפורים
שלך, לכן לא אתן לך להמשיך לפגוע בי. הדיסקים שלי כבר מלאים
ברפש הזה שאתה כותב. ותפסיק לשחק לי את הנעלב."
האיש ישב המום מול המחשב, לא היה לו כבר מה להגיד. לפתע הוא קם
ממקומו ורץ לחדר הסמוך. לאחר דקה או שתיים חזר האיש עם פטיש
כבד. הוא החל להלום במסך עד שהתנפץ לרסיסים, לאחר מכן עבר
למקלדת, ואז לגוף המחשב. לאחר עשר דקות נשארו מהמחשב רק חלקים
שהיו מפוזרים בכל החדר. האיש הביט בבלגאן והחליט: מחר אקנה
מחשב חדש.


תודה לכותבי פורומי מגירות, שנתנו לי השראה לסיפור זה.
תודה למורצ'ו על העזרה באיסוף החומר. www.stage.co.il/a/2290