"את מדהימה".
העיניים שלו נצצו. ידעתי שהוא כנה, והחיוך לא ירד לי
מהשפתיים.
ישבנו שם, בוהים אחד בשני, מאוהבים. כל כך התגעגעתי לזה, כל כך
התמכרתי לזה.
"לא סתם הבאתי אותך לפה" הוא שבר את השתיקה. הסתקרנתי, זה לא
היה מסוג הדברים שמתאים לו לעשות. להביא אותי למקום מסויים כדי
להגיד לי משהו. ידעתי שזה משהו חשוב, והוא לא הולך להגיד לי
שהוא אוהב אותי, או שהוא עובר דירה, או שסוף סוף הוא שם אזעקה
באוטו.
הוא התעסק עם התיק שלו קצת... וחזר להביט בי.
"אין לך מושג כמה אני אוהב אותך... וכמה שינית אותי. בעצם, יש
לך מושג" הוא משך את ידי אל בין ידיו, ונהנה מכל רגע של מתח
בעיניי. לאחר מכן הוא הרפה.. שלף קופסא קטנה ושחורה, ופתח אותה
בזהירות. הניצוץ הקטנטן הזה סינוור אותי כמו שמש של אמצע יולי.
אני לא יודעת למה לא הייתי בשוק, אבל זה נראה מהלך טבעי משהו.
ישבנו שם, בפיתוח, עם בקבוק יין על השולחן, סנטימטרים ספורים
ממנו, טבעת יהלום, שאפילו אחת כמוני.. שיהלומים מוערכים בעיניה
בערך כמו סטייק בעיני טבעונים, יכולה לקלוט כמה אהבה טבועה בה,
וובהינו אחד בשני עם חיוך של מיליון דולר.
בדרך הביתה, כשהוא הלך לשירותים בתחנת דלק, בהיתי בטבעת, לא
מורידה ממני את עיניי ולו לרגע. מוצאת בה ניואנס חדש בכל שבריר
שנייה. מסתכלת עליה, ורואה בעיני את תומר שלי.
למחרת, הלכתי לנטלי. שתיתי משהו כמו 5 כוסות קפה עד שאבא שלה
הגיע הבייתה, ואז עלינו למשרד.
הורדתי את הטבעת מהאצבע, והוא לקח אותה. הוא חזר לאחר כמה
דקות, ואמר בטון ענייני ויבש, שהוא יכול לסדר לי עליה סביב ה4
אלף דולר נקי. קבענו שביום רביעי אני אבוא איתו לרמת גן, והצ'ק
יהייה מוכן. הוא לא שאל האם אני בטוחה, האם אין לטבעת ערך
סנטימנטלי, רק אמר לי "חתיכה איכותית יש לך פה". כאילו מדובר
באיזה נתח בשר.
היה לי קצת עצוב, אבל אמרתי לעצמי בראש כל הזמן שאלה החיים,
ואני בשלב הפוסט בולשיט יפה נפש של משמעות ואהבה. לא הרגשתי רע
עם עצמי. ההפך, הערכתי את היכולת שלי לדבוק במטרות וביעדים שלי
בכזה עיוורון. ניסיתי לשכנע את עצמי, שאם מחברים את כל החרא
שאנשים עושים לאנשים אחרים כל החיים בקטנה, זה הרבה יותר גרוע
מהמעשים האנוכיים הבודדים שאני עושה.
באותו היום חפרתי במסמכים במחשב כדי למצוא את רשימת הטלפונים
של השותפים מהזמן שחיפשתי דירה פעם. עשיתי כמה צלצולים, וקבעתי
עם כמה חבר'ה שאני אקפוץ לראות את הדירות בהמלך השבוע.
אמא שלי לא קיבלה את העניין יפה, אבל לא זרקתי יותר מדי זין.
ריטואל המעבר לא אייחר לבוא. זרקתי שני שליש מהרכוש שלי בערך,
אבל לא ראיתי בעיניים. הייתי כמו בטריפ מטורף מהחיים החדשים
שאירגנתי לעצמי בכזו קלות. תמיד ידעתי שדברים יבואו לי די
בקלות, כי בנאדם עם רמת אגוצנטריות, חומרנות, ויותר מכל -
יכולת להתמודד עם הרגשות האלה בו, כמוני - יצליח להשיג את
המטרות שלו מבלי להיכשל בשל המכשול הגדול מכל המוכר לנו בשם
מצפון.
לשיחות של תומר לא עניתי, והשתדלתי לא להסתובב במקומות שאני
יודעת שאני עלולה להיתקל בו. חשבתי עליו, אהבתי אותו. הבנתי את
המהות של אידיאליזם.
מהר מאד נכנסתי לדירה בדיזנגוף. הקדשתי את החיים שלי לעבודה.
עבדתי רוב שעות היום, ומתי שלא עבדתי ישנתי. נהנתי מחצאי השעות
בהם נסעתי מהבית החדש לעבודה, מהעבודה לבית. הרגשתי גדולה.
חשבתי המון על תומר, והפליא אותי שחשבתי עליו גם כשהזדיינתי עם
השותף שקלע בול לטעם שלי. אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן.
יום אחד, כשגררתי את עצמי במדרגות, כולי מתה אחרי משמרת של 12
שעות, נתקלתי בשותף. הוא אמר שהוא יוצא להביא את השותף החדש
שהוא סיפר לי עליו משדה התעופה, חבר שלו שבילה חודש בהולנד...
זה נתן לי קצת מוטיבציה, בהתחשב בעובדה שסביר להניח שחיי
הולכים להשתנות במובן כלשהו, וגם כי התחלתי להישחק מהשיגרה
הזו. התרגשתי. סידרתי קצת את הבית, עשיתי מקלחת, ודאגתי להראות
הכי טבעית בעולם בעזרת ים מסקרה ואוקיינוס מייק אפ.
התחלתי לצפות בסרט, כך שלא שמתי לב בכלל איך הזמן טס... הייתי
עייפה פחד. ונעצמו לי העיניים. אני זוכרת שהתעוררתי, והשותף
ישב מולי עם סיגריה, בוהה בי. עטוי במבט חמור שמעולם לא  יצא
לי לראות קודם לכן. שפשפתי את העיניים, למרות שזכרתי שיש שם
מסקרה לאפר עם שלם, והשותף שלי סימן עם הראש שמאלה, אז הסתכלתי
שמאלה, וראיתי את תומר יושב על הספה.
הרגשתי את אבי העורקים מתנתק מהלב שלי, שפשוט צנח מילולית.
הייתי כל כך בהלם, שאיזנתי על כל מאות הפעמים שלא זרקתי זין
בחיים שלי עם ריבית. הוא גילגל ג'וינט, והושיט לי אותו. הדלקתי
את הגו'ינט, והרכנתי את הראש. איפהשהוא בשכטה השנייה השותף יצא
מהחדר. עישנתי את כולו עם העיניים מושפלות. השקט כל כך צרם,
ששנינו שמענו איך האיברים הפנימיים שלי חוזרים לתפקד לאט לאט.
הג'וינט הזה גרר עוד אחד ועוד אחד ובערך בשלישי כבר לא הייתי
במצב של לספור את הבאים. קמתי כמו מעופפת, והתיישבתי בחיקו.
ידו, שליטפה את שיערי, הייתה כמו שיר ערש עדין בשבילי, ואני לא
איחרתי להירדם כמו תינוקת.
חלמתי שאני מתעוררת למחרת, הולכת לבנק, פודה את כל מה שיש לי
בחשבון, לוקחת מונית לנתב"ג, ועולה על המטוס הראשון שיש בו
מקום פנוי במחלקה ראשונה. אפילו בחלומות אני צרכנית.
אני חושבת שזה החלום היחיד שלפחות חלקים ממנו, אני זוכרת כמו
סרט שראיתי. חלמתי שאני מתיישבת, ורק מתחילה להשתעשע ברעיון
שאני עלולה לפתח אלרגיות מכל הכימיקלים שיש באויר מהפולישים
המטורפים שעשו למושבי העור האלה, כשצצה מולי דיילת כל כך
כוסית, שתיארתי לעצמי שבמצב של שיכרון טוטאלי, יכולה להשכיח
ממני את המושג 'זין', ודחפה לי ליד שמפניה.
הדבר האחרון שאני זוכרת מהחלום הוא שבשניות האחרונות שלפני
שאני נרדמת במטוס... אני חושבת לעצמי בשיא האירוניה... איזה
חיים זה קיבינימט... לברוח מלברוח...