ישנתי את כל הבוקר שאחרי. חלמתי חלום על זה שאני נמצא בקרון
רכבת נטוש בחווה לגידול פלמינגו. אני משוטט בקרון לבדי ותוהה
מי רוצה לגדל פלמנגו. הפלמנגו מתקרבים יותר ויותר עד שהם
נכנסים פנימה ואין לי איך לעצור אותם כי איך אפשר לומר
לפלמינגו לעצור אם אין להם אפילו מילה בעברית ? הם מגלים בי
עניין ומנסים לפתח איתי שיחה ולא מקשיבים להסברים שלי שהשיחה
הזאת לא מובילה לשום מקום.

התעוררתי ביקיצה טבעית ארוכה. חצי שעה בהיתי בתקרת העץ וניסיתי
להיאחז בשרידים מהחלום. הטבע קרא והכריח אותי לקום מהמיטה.
הבטתי בה אחר-כך. הצד השמאלי שלה סודר מחדש בצורה יותר מוקפדת
מהסידור הרגיל שלי. ירדתי למטבח. כוס קפה נשארה בכיור. החלון
שליד דלת המטבח היה פתוח. מתחתיו היה המפתח של הדלת. תליתי
אותו במקומו.

נסיעות ברכבת הן הגרלה. אני יכול לשבת מול אדם עם רגליים
ארוכות מדי וכל הנסיעה שנינו נזוז באי-נוחות. אני יכול לשבת
מול חייל והרובה שלו ייתקע בי לא חשוב איך אתמקם. אני יכול
לשבת מול אדם שאני לא ארצה להסתכל עליו וכל הנסיעה אני אבהה
בחלון, בעיתון או בספר אקראי. או מול אחד שמחפש לדבר ואני אמצא
את עצמי מנסה למצוא נקודה מעניינת להמשך השיחה שהוא יכפה עלי.
לפעמים תתיישב מולי בחורה שתיראה טוב. אני אחפור בראש שלי נושא
לשיחה ולפעמים אפילו תיווצר אחת. כשנרד מהרכבת היא תעלם או
שפתאום יופיע החבר שלה שבא לאסוף אותה בדיוק כשאני מנווט את
השיחה למקומות הנכונים. אני ברכבת ופתאום מתיישבת מולי בחורה
יפה.

יופי זה עניין יחסי. יש אנשים שיסתכלו על החזה, יש אנשים
שיסתכלו על הגוף או על הרגליים, יש אנשים שיסתכלו על התחת
כשהיא תסתובב. אני אוהב פנים יפות. זה יספיק לי. בגלל זה אף
פעם לא זכיתי בבחורה עם פנים יפות. כל הפגישות העיוורות, כל
הבחורות שהכרתי או הכירו לי, כל מערכות היחסים שהתפתחו - אף
פעם לא זכיתי לבחורה עם פנים יפות. במידה ואחת אחרת מעונינת,
לפעמים אני מתפשר ואחרי כמה זמן החבילה תתפרק. היא תבין שאני
לא מעוניין בטווחים הארוכים או שהיא לא תבין וזה יהיה כואב
יותר בהמשך. אם יהיה המשך. אני נחמד, אני מנומס, אני מגלה
התעניינות. אבל אני חייב בחורה עם פנים יפות.

חיפשתי משהו לדבר עליו ולא היה. היא נראתה קצת מוכרת אבל לא
באמת, אולי דומה למישהי, החלטתי, אבל לא ידעתי למי. היא הוציאה
ספר והתחילה לקרוא אותו. זה לא היה ספר מרשים. מסוג הספרים שאף
פעם לא ראיתי את עצמי קורא, ויותר מזה, לא הייתי מודה שקראתי.
חשבתי על נושא לשיחה ולא היה והיא הייתה שקועה מדי בספר בשביל
שאני אוכל להפריע בצורה נונשאלאנטית שלא תביך אותי יותר מדי.
בסוף פתחתי את התיק שלי בשביל לחפור ספר כי הייתה עוד שעה
לנסיעה. היו לי שני ספרים בתיק, אחד של טרי פרצ'ט - מצחיק,
באנגלית ולא עושה רושם טוב על האדם שיושב מולך בגלל הכריכות
הצבעוניות. והיה הברדלס, ספר שהתחלתי לקרוא כמה פעמים אבל היה
איטי מדי והרדים אותי. לקחתי דווקא אותו. התחלתי לקרוא. והספר
משך אותה.

אחרי שעה של שיחה הגיעה הרכבת לתחנה. לא היה לנו הרבה על מה
לדבר. קצת סיפרתי על עצמי, על הלימודים,  על העבודה - דברים
שמרשימים. היא לא הדהימה אותי מלבד המראה שלה. בוסרית מדי, לא
מחפשת עניין בדברים, 'לא משהו מיוחד' תהיה הגדרה לא מחמיאה.
אבל היא הייתה יפה. הסוג שלי של 'יפה'. הגיעה התחנה והיא קמה
והלכה. שכנעתי את עצמי קצת קודם שחבל לנסות להתחיל איתה כי היא
לא הראתה סימני משיכה וידידות לא תצמח כאן. השארתי מספיק טיפים
על עצמי כדי שהיא תמצא אותי בכוחות עצמה, אם היא תרצה. הרכבת
המשיכה והיא נעלמה.

אחרי יום נסעתי במכונית וראיתי אותה הולכת ברחוב בצד השני.
האטתי את הרכב. היא ניגשה למישהו, הם לחצו ידיים כמו אנשים
שנפגשים לראשונה בפגישה עיוורת . המשכתי לנסוע והעדפתי לא
להרגיש תחושה של פספוס כי היא לא הייתה מעונינת. לא היה קליק
ראשוני, סתם שיחה כדי להעביר את הזמן.

ביום הבא צלצל הטלפון הסלולרי. היא הייתה בצד השני של הקו.
הייתי קצת מופתע. אמרתי שזה בגלל שהיא הצליחה למצוא אותי,
אפילו שהרמזים שהשארתי היו די פשוטים. אבל הייתי מופתע כי היא
ניסתה. היו לי תוכניות לאותו ערב כבר אז קבענו ליום שאחרי.
החלטתי שהדייט שלה מאתמול לא היה מוצלח ואולי הוא היה קבוע
מראש, אז היא רצתה לראות אם ייצא ממנו משהו לפני שהיא תיזום
משהו איתי. זה נשמע הגיוני. ראיתי אותה עוד פעם בתחילת הערב,
יושבת בבית קפה עם בחור שונה מזה של אתמול.

ביום השלישי נפגשנו. היא הייתה יפה יותר, עם פס ורוד צבוע בתוך
השיער שלה שהיא החליטה לשלב יום קודם. השיחה זרמה. היא רצתה
לראות את אוסף הקומיקס שלי. זה סיקרן אותה. 'מאיפה את יודעת
שיש לי אותו' שאלתי. 'אתה תסלח לי אם אני אודה שקראתי אותך קצת
באינטרנט. אתה עניינת אותי ואפשר היום למצוא הכל'. 'מה קראת
?'. היא קראה קצת שירים וקטעים כתובים, גם דברים שאני לא מראה
לבחורות בפגישה ראשונה, קצת דברים שכתבתי בפורומים שונים. היא
ידעה על תחומי עניין ועוד קצת מידע טריוויאלי. זה מפחיד אותי
לפעמים לחשוף את עצמי בפני נשים שאני מעוניין להכיר למטרות
רומנטיות. אין לי בעיה להיחשף בפני ידידים, כי היחס אחר. אולי
משהו יקרה, חשבתי, כי היא דילגה מעל הבעיה של להכיר אותה
לצדדים הכתובים שלי והיא אפילו מציעה להעביר את הפגישה מבית
הקפה למקום יותר מבטיח. נסענו לבית שלי. היא עלתה לחדר שלי.
ניסיתי להיות מארח טוב והלכתי להביא שתייה מהמטבח. כשחזרתי
שמעתי אותה אומרת 'מחר בערב. אתה תזהה אותי. קשה לפספס אותי.
וידעתי שכבר יש אחרי מישהו ושלא יהיה המשך לערב, בלילה או
אחר-כך.

החלטתי בכל זאת לנסות. היא נרתעה. 'תראה' היא אמרה 'זה קצת
מוזר לי. אני רוצה שנהיה ידידים'. 'למה ?'. 'כי אני רוצה אותך
כידיד. אתה מעניין. אתה מבין אותי'. 'ולא מעבר לזה ?'. 'לא. זה
לא ילך בינינו'. 'אני לא צריך עוד ידידים'. 'מה עם ידידות ?'.
'יש כבר'. 'יש מספיק ?'. 'כן'. 'אני רוצה אותך כידיד. באמת.
אני מכירה אותך כל כך מעט זמן אבל אני יודעת שנוכל להיות
ידידים מדהימים. קראתי את מה שכתבת ואני אוהבת את איך שאתה
כותב והדברים שאתה כותב עליהם והרגשות והשיגעונות שלך ואני
רוצה להכיר אותך, את האדם שכתב אותם. אז למה שלא נהיה ידידים
?'. 'למה שלא ננסה את זה אחרת ?'. 'כי אני אחרי מערכת יחסים
ארוכה ואין לי כוח לעוד אחת. ואיתך זאת תהיה מערכת יחסים ארוכה
כי אתה לא מחפש משהו אחר'. היא ניסתה כל כך להיות כנה שזה
הצחיק אותי מבפנים. אולי אפילו חייכתי. היא פחדה לומר שהיא לא
נמשכת אלי בשביל לא להעליב אותי כדי שנוכל להישאר ידידים. 'למה
לא לנסות ?'. 'כי זה לא ילך. אני לא יודעת מה לומר'. 'בואי
ננסה'. 'זה יהיה פשוט יותר אם אני אומר שיש לי מחזור או שכבר
יש לי מישהו ובגלל זה כלום לא יקרה ?'. 'אז בואי נישן ביחד.
תראי איך את מרגישה עם זה, רק עם החום, בלי שום דבר אחר. אם זה
לא יתאים, תקומי ותלכי. אם את יוצאת מהמטבח, אפשר לפתות את
החלון ולזרוק את המפתח פנימה אחרי שנועלים מבחוץ'.

הלכנו לישון ביחד. היא נרדמה מהר, בלי לדבר. הבטתי בה ישנה,
בלי הצורך להתרכז במה שהיא אומרת או לחשוב מה לומר, ונזכרתי
למי היא דומה. היא הזכירה לי את אנג'לה בטיס, שחקנית מתחילה
שהתאהבתי בה בתפקיד ראשי נפלא בסרט בשם 'יום ראשון הטוב
האחרון'. לא זמן טוב לחשוב על כאלה דברים. הסתכלתי על תקרת
העץ. ניסיתי לדחוף מחשבות עליה החוצה, יפה כמו שתמיד רציתי ורק
כשהיא תקום אני אדע. והיא הייתה יפה כל כך שכבר הייתי מוכן
שנישאר ידידים ולמשוך אותה לאט לאט אלי. לא נרדמתי. הסתכלתי
עליה שוב וניסיתי לא לחשוב על כמה שהיא יפה, לא להביט אפילו
בפס הורוד העדין שהדגיש את תווי הפנים שחיפשתי. ניסיתי לחשוב
ולתת לקור המתכתי של המחשבה להשתלט כי אין ברירה. את אנג'לה
בטיס ראיתי לראשונה בסרט אחר בתפקיד משנה והיא לא הרשימה אותי.
זה לא היה נערה בהפרעה. שם היא נראתה טוב על אף נוכחותה של
אנג'לינה ג'ולי. גם לא הגירסא החדשה ל'קארי', כי כבר אז חשבתי
שהיא יותר מדי יפה לתפקיד. משהו עם וויליאם הארט ? התשתי את
עצמי בנסיונות להיזכר. אין משהו שמרדים אותי מלבד ניסיונות
להיזכר במשהו שלא הייתה סיבה לזכור ועכשיו הוא מגרד את קצות
המחשבה. כשהעיניים נעצמו ותקרת העץ התחילה להתעמעם, נזכרתי
שלסרט קראו פלמינגו.

אין לי את הטלפון שלה והיא ויתרה מבחינתה על הידידות שהיא
חיפשה. לא ראיתי אותה יותר, כאילו שהזמן שהוקצה להזדמנות
בינינו נגמר והכוח המקרי שמשך אותנו יחד שוב ושוב ושוב הפסיק
לעבוד. אולי טוב שכך. שום דבר טוב לא היה צומח מידידות חד
צדדית שבה אני משקר לה שהיא מעניינת אותי בתקווה שאולי היא
תמצא בי משהו מעבר לידיד. חוסר העכבות שלה שאיפשר לה לפתח כמה
מערכות יחסים במקביל היה שובר אותי לחתיכות, בזמן שהייתי מנסה
להתכחש לאינפטואציה, משתדל שלא להתאהב ונכשל, מתרגל אליה
ומצליח למצוא בה עניין ידידותי, כמו בשיחות עם אנשים ברכבת שרק
רוצים לדבר. עדיין לא זכיתי לצאת שוב עם בחורה עם פנים יפות.
לפעמים אני חושב עליה בשמלה ורודה כמו הפס בשיער שלה. לפעמים
אני מחפש רסיסים שלה בחדר השינה.