ואני מראה לך את הציור שציירתי, קראתי לו "שלווה", אני מספרת.
אתה בוחן אותו במשך כמה שניות ואומר לי שזאת השלווה הכי רועשת
שראית. אני צוחקת לעצמי. רק אתה יכול לחשוב על כאלה משפטים
שיגידו כל כך הרבה דברים מעבר ועדיין יגרמו לי לצחוק.
אני מעבירה אצבע קצרה על המסך הקר, נוגעת לא נוגעת בשלווה הזאת
שצוירה לה ביד רפה. העץ הקטנטן שעמד לו שם, זקוף, נראה לי כפוף
יותר ויותר, השמיים הכחולים נעשים שחורים עם כל שניה שעוברת.
לפני כמה שעות הכל היה מושלם, הכל נראה כאילו חזרנו כמה שנים
לאחור, לפני שכל הרע שעבר עלינו קרה. אנחנו מדברים והכל נראה
בסדר, אתה קורא סיפור שכתבתי על מה שקרה לי אחרי כמה כוסיות
מלאות יותר מדי ופתאום נעשה קר ואדיש, כמו בתקופה שאני כל כך
אוהבת לשנוא. "ואת עוד רצית שאני אבוא" אתה מטיח בי בקרירות
"כי רציתי להיות איתך" אני מנסה להסביר ויודעת שלא משנה מה אני
אגיד עכשיו, לפני כמה שניות איבדתי אותך עוד קצת. " אני מבין
אז לא הייתי, חיפשת לך אנשים אחרים?" אתה שואל אותי ואני
מתכווצת. "זה לא הוגן" אני ממלמלת לעצמי ולך. אתה מאחל לי חיים
יפים ופונה ללכת. "זה רק סיפור, אתה יודע..." אני מנסה להבהיר
ואתה אומר שרק סיפור זה בטח לא. "אל תכעס" אני מבקשת והדמעות
מתחילות לזלוג לי. "אני לא יכול" אתה עונה והאחיזה שלי בך
מתחילה להתנתק. "בבקשה" אני מנסה שוב ואתה מבקש "די" והולך.
אני קמה מהכיסא שלי ומתבוננת במראה הגדולה שבאמבטיה. אני
מתקרבת אליה כל כך עד שהאף שלי נוגע בה, הקור של המתכת הקרה
מקפיץ אותי אחורה, אני עומדת מול עצמי ומסתכלת בעיניים האדומות
שלי, פותחת את ברז המים ומכניסה את ראשי תחתיו. המים הקרים
שוטפים ממני את הדמעות ואני סוגרת את הברז ומתיישבת חזרה בכסא,
רטובה כולי.
הציור מונח לי מול העיניים ואני חושבת לעצמי שאם הייתי יכולה
הייתי זורקת אותך פנימה לתוכו, לתוך השלווה הרועשת הזאת, שיהיה
לך קצת רעש באוזניים ואולי אז תהיה קצת בשקט ותפסיק להגיד את
כל המילים הפוגעות האלה שלך. ואני מרגישה כאילו אני צריכה
בעצמי לזחול לתוכו ולישון תחת אחד העצים, להיעלם לך ולי בתוך
כל הרעש השקט הזה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.