ובלילה כזה, רדום כל מעש,
אני מתערפלת בטבעיות אופיינית ומזמינה עבר ועתיד.
עבר מתוק, לפני שנה כשנתת לי אותך לחנוך,
וכשחנכת אותי וזה היה כל כך טוב ומתוק, הרגשתי אלוהית
כשמצצת אל קיבתך הריקנית את דמי, שלי.
מזמינה לעצמי עבר קצת יותר קרוב ונזכרת במבטייך בתוליים
וההומים לנוכח הלהב החד שפתח לך כמה חורם מכובדים.
אני חושבת על אותם הרגעים ומתאהבת מחדש, בהלם שלך, בבתוליות,
בדם שהקהה לי את החושים, בעורך הלבן והתמים, ובכל שתיקה, אבל
לא סתם, שתיקה שלא הייתה בה מילים.
מזמינה לעצמי עתיד ורואה אותי ואותך אבודים בתוך יער ערפילי,
סבוך ומבודד, כשאני צמודה לך בחוזקה אל הצוואר ומסרבת לעזוב,
בדיוק לפני שבועיים כשאתה סירבת לעזוב לי את הפיטמות, ומאבק
ממושך ביני לבינך שרק גרם לדמי להתנגד לקרישה המאיימת, ובתוך
צווארך, סיגריה כבויה, והפעם מזכירה לך גם אותם.
מזמינה עתיד וממש באותו היער הסבוך, כשאתה קשור, קשור ותלוי
וגבך ה"עצמוני" חשוף, ועורך הלבן מבהיק לאור האש הנלהבת,
מתחממת. מתחממת באותה המידה שכך מתחממת התאווה הרעבתנית שלי...
ואתה כולך שרוי באוויר סובל מכאבים קשים, גופך מדמם, מוצלף,
מושרש בסימנים, וצעקת גופך, כצעקת ליבי בפעמים הראשונות.
וצעקתך, למרחקים.

ובלילה כזה, חסר מעש,
אני נזכרת במתכת הקרה
על ידי המצולקת והחמה,
עור עיקש מתחנן לדמם.
דם אהבתי, לא נגמר, רק מתחזק.
כמו הגשם שסוער כל יום מחדש
בגופי הנאיבי בסך הכל,
מבקש הערכה.