יושב פה לבד וחושב,
נותן ללבי לפרוח,
סביב הכל חשוך ורק מרחוק מואר קצת,
אך מראה פניך עולה מולי וצף.

אותם פנים מלאי מסתורין,
שדוק עצבות שזור בהן,
ואותו שקט המכסה הכל,
ואינו נותן לרגשות להתגלות.

כך אני רואה אותך תמיד, ויודע
שהכל מסכה וכי אינך כזאת כלל,
שבעצם אינך עצובה אלא סתם שקטה,
ובכל זאת המון מסתירה.

ומי כמוני יודע ולוואי שגם את,
שהייתי רוצה לדעת מה שמתחבא בתוכך,
להיות שותף לסודך ולרגעייך השמחים והעצובים כאחד,
ודבר אחד אני מבטיח לעצמי ולך.

יום אחד אני עוד אגלה את הסוד,
ובינתיים כל מה שנשאר לי הוא לחלום ולקוות,
ולמרות שזה לא נראה כך זה הרבה,
הרבה ואפילו מאוד, אך אנו האוהבים רוצים עוד.