קבענו על יד המזח, והוא בא, עכשיו הולכים.

אני מרגישה כמו הגיבורה בסרט צרפתי מטומטם. ים מסריח וילדה
בדיכאון.
שחפים אפורים דואים מעליי וצווחים. שישתקו כבר, כואב לי הראש.
אני לוקחת עוד "שלוק" מהסיגריה הבוערת ביד שלי.
הדייט שלי עוזר לי לדלג מעל האבנים, ובכל זאת החצץ הרטוב הזה
נכנס לי בין האצבעות ברגליים.

אוף, מה אני לא אעשה כדי למצוא אהבה, מה אני לא אעשה כדי למצוא
את האביר האחד והיחיד שיאהב אותי לנצח, ולא יברח עם פרחה רזה
טיפשה במקומי.

מה לעשות שעד היום נתקלתי רק בבהמות? כן, גם אלה שעוזרים לי
לדלג בין אבנים, הם בסך הכל בהמות שיכניסו אותי אחר כך למיטה
בתואנות שווא.

הוא, בחור החמד שלידי, זה שמצאתי אי שם בפאב חשוך ובודד בפאתי
העיר וקבעתי איתו "לצאת לטיול", סתם עוד ילדון שכמוני, מחפש
זיונים.

ילדון? הבנאדם אוטוטו בן 30, בדיוק כמוני, אבל  עדיין קצת ילד.
אני מרגישה את זה.
בכל מקרה, הוא ואני נכנסים למסעדה. יוצאים אחרי כמה דקות, ריח
נוראי של דגים יש שם. שונאת דגים.

המשכנו עוד קצת הלאה, מחפשים בית קפה בלי ריח של חיות ים
מתות.

נשמע קצת מוזר, המצב הזה, סיטואציה דמיונית כזו, אבל באמת- זו
שיגרת החיים שלי בשנתיים-שלוש האחרונות.
כן, אותו המזח, אותם השחפים, אותם אבנים שתמיד תמיד מישהו עוזר
לי לדלג מעליהם.

רק הפאב משתנה, שאני לא אהיה חלק מהתפאורה הקבועה באף אחד
מהם.
עושה תורנות. פעם כזה, פעם אחר.
בדרך כלל יוצאת עם שלושה דייטים לשבוע, שלוש פעמים סקס נחמד,
אולי יותר, אולי פחות, ומסתפקת בזה לעת עתה.
לכו תדעו מתי אני אמצא את האביר, איפה, איך.
בינתיים עדיף לעשות חיים.

בזמן שהבחור הזה, שכחתי את שמו, מזבל לי במוח על בתי קפה שהוא
מכיר, אני חושבת על עצמי.
אני חושבת, מה אני אעשה איתו- לקחת אותו עכשיו לדירה או לקרוא
לו בערב? בכל זאת, הראש שלי מתפוצץ.

ואולי בכלל אני אפטר ממנו ודי. לא אוהבת בחורים לא רציניים,
והוא נראה לי וואן נייט סטנד.
נו תראו מי מדברת על חד פעמיים... לא, אני באמת רוצה משהו אחר,
חדש, מרגש יותר.
מגיע לי.

אני רוצה מישהו שידע לכבד אותי ולפנק אותי.
מישהו שידע בדיוק איפה לגעת בי.
מישהו שלא יעזר באינטרנט כדי לדעת מה כדאי לקנות לי
לולנטיינ'ס.
כמובן, מה ימצא חן בעיני כל כך עד שאני אסכים למצוץ לו.
כן, אני צריכה מישהו עדין, רגיש, שידע לאהוב אותי.

אוך, אני שונאת בנים, אני צריכה אישה.
סתם שורה משיר שעלתה לי בראש. עברי לידר.

לבסוף אנחנו נכנסים לבית קפה מעוצב, נמצא על החוף.
הוא, בתור טעות נגיד ראשונה, מזמין בשבילי- במקומי.
הוא הזמין נס קפה על חלב, נחמד, אבל אני, רק בשביל הדווקא-
מזמינה נס קפה רגיל.
ממש מצא את ההבדלים.

אני תוקעת בו מבט לבבי, שאומר "אל תחליט בשבילי, אידיוט",
ומחייכת למלצרית ה(כמה צפוי) רזה ופרחה.
כשהיא מסתובבת, הבתזונה הקטנה, הוא תוקע לה מבט חודר לטוסיק
העגול והמושלם שלה. מאנייק.

הוא ממשיך לברבר עם עצמו, אפילו לא שם לב שאני לא מקשיבה.
נמאס לי, "אני הולכת לשירותים" אני אומרת לו,
ולא חוזרת.

אני נכנסת לשירותים, מחכה שהמלצרית תבוא. מתערבת שהיא תשתה את
הקפה שלי בסוף.

הנה היא מגיעה, שני פלחי התחת שלה נעים מצד לצד. היא מניחה את
כוסות השתייה על השולחן, אני רואה אותם מחליפים מילים ביניהם.
הם צוחקים.
היא מתיישבת.
ידעתי! נו, זו דרכן של מלצריות. גם אני הייתי מלצרית פעם.

לא נראה כאילו הוא מרגיש שלא חזרתי.
אני יוצאת החוצה, ממורמרת.

אישה בת שלושים כמעט, לבד לבד בעולם.

מנסה לעבור את הכביש, אף אחד לא עוצר.

אופס--- תאונה.
חבל.