אני רוצה לשבור עליך צלחות , לנפץ עם הראש שלך קירות... אולי
אז אצליח לשבור את האטימות שלך וליגוע בך באמת... באמת היא
שאני לא יודעת מי אתה, אני יודעת את השם שלך את שם משפחתך וגם
איך אתה נראה אפילו איפה אתה גר ומי החברים שלך... אבל אותך
בפנים אני לא מכירה, אמרת לי שהמון פעמים ניסית להיפתח אליי
ולקרב אותי אלייך, אף פעם לא שמתי לב אולי האטימות שלי מפריעה
לאטימות שלך אבל בינתיים כואב לי ורע לי ואין לי אותך שתחבק כי
נמאס לך מכל התלונות שלי ומכל המכות שלי והלכת למקום שבו טוב
לך הרבה יותר ופתאום אני לא מבינה איך כל כך כואב לי לראות
אותך מחייך לראות אותך צוחק לראות אותך מאושר כל מה שאני רוצה
זה שתחזור להיות מדוכא ושלי... ואני לא יכולה לבקש, אין לי איך
, אין לי זכות וגם אין לי רצון לחטוף ממך מכה ישרה ומדוייקת
בלב... כואב לי גם ככה האם אתה יודע עד כמה אני עדיין אוהבת
אותך?
התאמנתי מול המראה פעמים רבות להגיד את כל מה שיש לי לומר
כתבתי הרבה מכתבים שנותרו במגירה ויש לי הרבה רגשות שיישארו
בלב הלוואי והיה גורל שיחזיר אותי אלייך אבל אם כל הריסים
שהעפתי בבקשות ותקוות לא עזרו אז הגורל כן? אף פעם לא הייתי
טובה בתקוות ולהאמין רק רציתי שיאהבו אותי באמת וממך רציתי את
זה הכי חזק שיכולתי אבל כנראה שאותי אי אפשר לאהוב, אני לא
נסבלת ואני תמיד רעה, חבל שאין איזה משפט כזה שאנשים רעים אי
אפשר לאהוב אולי אז לא היו כאלה... אני באמת כזאת רעה? באמת לא
מגיע לי שיאהבו אותי? רק שיקטרו עליי וישנאו אותי ויקללו אותי?
אני מרשה לך לעשות את כל הדברים הפוגעים שבעולם בתנאי שבסופם
תחזור אליי אתה רוצה? נראה לי שלא אבל אני מקווה, אני אפילו
מוכנה לשלם.
ואולי בסופו של דבר רעה אני לא רק עצובה, כי הלכת ממני ובראש
שלי יש רק אתה אתה אתה אתה ואתה אני עצובה בגללך...