"לקום וללכת, לא לראות, ובטח לא לבכות
לרוץ, להתעייף, אסור לחשוב, אף פעם לא לטעות
לשתות ולעשן, לשתוק הרבה או סתם לומר שטויות."

בית ריק, לא שלך ולא שלו, היא הזמינה אותך ואותם ואותו, שלא
ישעמם לה. את יושבת עם כולם על הגג הקר ושותקת. הוא מגיע ויחד
איתו מגיע שוב האלכוהול הזה, ששורף לך את הכל מבפנים. הוא עוד
יירד לך בגרון, עם ציפורניים חדות ושלופות, ישרוט אותו, יותיר
אחריו עקבות מדממים, ימשיך אל הקיבה ייעצר שם ויתערבל לו החוצה
יחד עם דברים שאת אפילו לא זוכרת שאכלת. הוא נותן לך כוס מלאה
במשהו שגרם לך פעם רק טוב, את שותה הכל בלגימה אחת כמו ילדה
גדולה, כדי שיהיו גאים. הראש מתחיל להסתחרר והעיניים רואות רק
שחור. את יורדת למטה מהקור המקפיא עם ספל ביד שופכת את התכולה
שלו לכוסיות קטנות שנכנסות לך אחת אחת לתוך הגוף. הכל נשפך
עלייך ואת נקרעת מצחוק, את רצה במהירות לתיק שלך, מחליפה את
החצאית האדומה למכנסי המזל שלה, מי יודע, אולי הם יעזרו גם לך?
את עולה בזהירות במדרגות החלקות, נופלת כמה פעמים ונשכבת על
הבטן על השטיח הדק שלא מחמם אפילו את עצמו, בחדר שלא שייך לך
ושולחת זוג ידיים דקות לתוך הסיבים השעירים שלו, האצבע שלך
נדקרת ממשהו חד ואת שולפת חתיכת זכוכית קטנה שקשה לך אפילו
לראות. את מקפלת בקושי את האצבע הקטנה שלך על הזרוע ומתחילה
לחרוט על עצמך סימנים. העולם נראה לך אדום עכשיו והמחשבות
שמתרוצצות לך בראש נזכרות בקומוניזם ובשוויון לכל (והרי תמיד
אהבת את סטאלין בסתר) ואת מתחילה לבכות, כמו ילדה קטנה, כי
כואבת לך היד ואת לא מסוגלת לראות דם, בעיקר לא שלך, ולמה
לעזאזל את לא מסוגלת להיות שווה כמו כולם?
הוא נשכב לידך בעיניים עצומות שנפקחות מהמלמולים שלך ורואה
שהפסקת לאהוב את עצמך ממזמן. את לא רוצה שהוא יהיה עכשיו לידך,
אבל אפילו את כבר הפסקת להבין את מי את באמת רוצה לידך כל
הזמן. הוא מחזיק לך את היד ומבקש שתחתכי אותו במקום, את מחייכת
חיוך מריר ומבקשת נשיקה. השפתיים שלו שהספקת כבר לחקור כל כך
הרבה פעמים מרגישות שונה לך עכשיו, הוא מנשק אותך בחטף ולוקח
ממך את גלגל ההצלה הקטנטן שלך. את מתרוממת במהירות, מותירה
אותו רודף אחריך ורצה לחפש פלסטר. הפה שלך מתמלא בדם שמצצת
מעצמך והוא מחזיק אותך, שלא תיפלי.

"לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות
לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות
לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות."

ואת רוצה להסתובב אליו ולהגיד לו שילך, שיעזוב אותך ואת ההוא
ואת הבועה הקטנה שלך שאת מנסה לשמור שלמה והוא ממשיך לקרוע. את
לא מסוגלת לתת לו להיכנס, לא אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שמישהו
עשה את זה. אבל את לא אומרת לו שום דבר, במקום את רק מבקשת
שיחבק אותך חזק וילחש לך דברים שאת רוצה לשמוע, רק שלא בטוח
שממנו. ואת קמה ורוקדת ושרה לך שירים שתקועים לך בראש ואומרים
את כל המילים היפות שאף פעם לא ידעת לבטא כמו שצריך אבל תמיד
ידעת איך להרגיש. הוא יושב מולך ומביט בך עם פנים שמראות רק
דאגה ומת כבר שתבואי לידו ושהוא יוכל להרים אותך, לקחת אותך
לאחד החדרים ולהפיל אותך על אחת המיטות. את מסתכלת עליו ונזכרת
בלילה שלפני, ומתחילה לייסר את עצמך על מה שקרה ונופלת בבת אחת
על הרצפה, כאילו את בובה קטנה שמישהו הוציא ממנה את הבטריות
באמצע המשחק והיא נפלה ונשברה. החלקים שלך מפוזרים עכשיו סביבך
והציפורניים שלך חופרות בבשרך. את חושבת שזה מה שיעזור לך? את
פורצת בצחוק בלתי נשלט ורצה לשירותים הקרובים, מקיאה רק מים
שאת לא בטוחה ששתית. מישהו מגיש לך ספל לבן ואת מכניסה אותו
לתוכך ושניה אחרי נותנת לו לזרום החוצה יחד עם כל הרעל שהכנסת
אליך קודם. את צועקת את השם שלה והוא מרים אותך ומשכיב אותך
מיטה לידה. את מבקשת שישאר, למה את עושה את זה לעצמך? הוא נכנס
תחת השמיכה העבה ומחבק אותך. היא שוכבת מעולפת ואת מפחדת שמשהו
יקרה לה ותישארי בלעדיה, את מתחילה לבכות והוא מהדק את אחיזתו.
הידיים שלו נשלחות כמו מעצמן ואת עוצמת עיניים ונותנת לו לעשות
כרצונו.

"לברוח ולשכוח
להעלם להרדם
להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך."

את פוקחת עיניים, היא נעלמה ממזמן, הוא עדיין אוחז בך. את
שולפת עצמך מהידיים שלו והולכת להתלבש. הטעם של האלכוהול חוזר
אל הפה שלך, הוא עוד יורד לך בגרון, עם ציפורניים חדות
ושלופות, שורט אותו, מותיר אחריו עקבות מדממים, ממשיך אל הקיבה
נעצר שם ומתערבל לו החוצה יחד עם דברים שאת אפילו לא זוכרת
שאכלת. את מצחצחת שינים ושוטפת פנים, מנסה למחוק את שרידי
אתמול מעצמך ולא מצליחה. כל מה שאת רוצה זה להיות עכשיו עם
עצמך במיטה שלך. את נזכרת בו ובמה שקרה שוב אתמול ושותקת. שוב
שתית ושוב עשית שטויות ושוב ברחת מההוא וממנו ומעצמך ומהעולם,
אפילו מהבועה שלך ברחת. השמש החמה מלטפת את הפנים האדומים שלך
בעדינות, את מסתכלת עליה ישר בפנים ומתחילה לבכות. הראש שלך
מתפוצץ ואת מנסה שוב להקיא, יושבת עם הראש בתוך האסלה ומסתכלת
על המים הצלולים הופכים עכורים.
ועכשיו את עומדת מול המראה ורואה את עצמך, בלי שינוי, עם בועה
קרועה מסביבך. העיניים שלך הפכו אדומות והגוף שלך מלא חבורות.
את מחייכת חיוך מריר וחושבת על כמה נהנית ביומיים האחרונים
ושונאת את עצמך על כל רגע.