אני טיפוס שמתקיים מאהבה. אהבה היא סם החיים שלי, בלעדיה אני
מרוקנת, חלושה, סתם אחת.
התאהבויות גורמות לי לזהור, הן גורמות לי לחייך אל עצמי במראה
למרות שאני לא אוהבת את הפנים שלי, אני מחייכת אל עצמי
ומדמיינת שאני מחייכת אליו.

אני לא מבקשת אהבה בחזרה, רק שיניחו לי, יתנו לי לאהוב בשקט,
למה זה מפריע לאנשים?

האהבה היא המוזה שלי, אני כותבת שירי אהבה ואכזבה, סיפורים
שונים, מונולוגים כמו זה. בלי האהבה הכשרון שלי היה נעלם .

אני שונאת שבנאדם מגלה שאני אוהבת אותו ומתרחק ממני, עד כדי כך
אני נוראית? אני לא חושבת. ובנים, יש להם משפט מוזר כזה, משהו
בסגנון "עדיף שנתרחק קצת, אני לא רוצה שתיפגעי", אני אמורה
להיפגע מרגש חד צדדי? מה בדיוק יפגע בי? אני לא כל כך מבינה
בנים. מילא אם זה סתם מישהו, אבל אם מדובר בידיד שלי, למה אני
צריכה לאבד אותו? זאת אשמתי שהתאהבתי בו?

יום אחד אני ארגיש אהבה אמיתית, אהבה הדדית, אני לא דואגת לזה.
אני יודעת שמתישהו זה יגיע. בינתיים אני מסתדרת עם התאהבויות
חולפות באנשים חמודים. מה שמפריע לי זה שאין לכך הקבלה. כלומר,
אני אוהבת אנשים אהבה חד צדדית אבל אף אחד לא אוהב אותי אהבה
חד צדדית, אולי בכל זאת משהו לא בסדר בי? אם אני לא נאהבת חד
צדדית, איך תיווצר אהבה אמיתית, הדדית? הרי אהבה הדדית היא
התלכדות של שתי אהבות חד צדדיות, לא?

אולי אני טועה, לא יודעת, בסך הכל אני נערה שמאוהבת קצת באהבה
עצמה, היא סם החיים שלי. זה עדיף על סמי חיים אחרים, לא?