האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה
אומר בכלל: "לדעת לחיות"?
ותחילה כדאי לבחון את המונח או מטבע הלשון עצמו.  ובכן, עצם
הצימוד של שתי המלים הללו אומר שקיים הבדל בין 'לחיות' ו'לדעת
לחיות'. הוא אומר שיש כאלה ש'יודעים לחיות' וכאלה שלא. וכי לא
די בלחיות צריך גם לדעת.
ההבדל הזה בין לעשות משהו עד הסוף, לבין עשייתו באופן חלקי או
לא שלם, קיים גם במישורים פחותים וחלקיים של חיינו, למשל
בשמיעה, ראיה ודיבור:
- לא די לשמוע. כדי לקלוט את שנאמר צריך להאזין, להקשיב.
- לא די להסתכל. כדי לראות צריך להתבונן.
- לא די לדבר. כדי להידבר, צריך לשוחח.
קל לקחת כמובן מאליו כי שמיעה היא גם האזנה ('אתה מקשיב'?
'ודאי שאני מקשיב, אני יכול לחזור על כל מילה') וכי כל מי שיש
לו אזניים  - קולט את שנאמר, כל מי שיש לו עיניים - רואה, וכל
מי מדבר - משוחח.
ועל אותו משקל; לא כל מי שמתקיים; (שיש לו קיום) - בהכרח חי,
(דהיינו, חווה את חווית החיים במלואה, הולך עם פוטנציאל החיים
עד הסוף). וכפי שבהסתכלות (שהיא בדרך כלל שטחית) קל להחמיץ את
הליבה של זה בו אנו מביטים , כך בחיים; קל לפספס אותם, לעבור
דרכם בהסח דעת. להתייחס לקצפת שממעל ובשוליים, ולהחמיץ בכך את
העיקר ואת הלב.
ועם זאת, בחיי היום יום אין להבדלים אלו; בין לחיות ולדעת
לחיות, בין להתקיים ולחיות - ביטוי. בדרך כלל אין אנו נחפזים
לשפוט ולקטלג אדם זה ואחר; להחליט מי הוא זה שחי חייו לעומק או
מתוך מודעות ומי חי אותם מתוך חיפוף קליל ושטחי, מעביר  ימיו
מיום ליום, מעיסוק לעיסוק, אך לא מתפנה להפוך את את הקיום שלו
לחוויה כוללת וסוחפת, עם מרכז כובד פועם ומקרין, בעל משמעות
וערך פנימי. דבר זה אינו נחשב למקובל ונאות. הנחת העבודה
המקובלת היא שכולם חיים, לכולם חיים, וכל אחד עושה את זה
בסגנון שלו, ומי אנו שנשפוט?
אך האם אלה החיים? החיים בהא הידיעה, או התחליף הזול והזמין
שמצאנו, במקום מה שפעם חשבנו שחיינו יהיו.
והאמת היא שכה קל להעביר ימינו משיא קטן אחד לשני, שיאים
שביניהם משתרעים מישורים ענקיים ומדבריות של ישימון וכלום.
שיאים קטנים של: ריגוש, עניין, אהבה, גירוי או מצוקה - המחפים
ומפצים על הכלום ששורר ביניהם ומתחתם.
ואלה הם חיינו; כל אותם חללים עקרים וסתמיים שבהם לא מתרחש
כלום, ואילו השיאים (גם שיאי הגאות וגם שיאי השפל) הם מה שמחלץ
אותנו מלפגוש ולהודות בקיום המאסיבי הזה של ההעדרות והריקנות,
שהם הם, כאמור, רב הזמן, חיינו.
אך 'לדעת לחיות', או לחיות באמת, או לחיות עד הסוף - אינו אומר
בהכרח למלא את החלל המתמשך הזה שבין השיאים מכל הבא ליד; סעודת
החג המשפחתית, מריבה קשה, סטוץ, מאכל חדש, תכנית מרתקת
בטלויזיה, ספר טוב, או אוברדרפט  -  אף לא בתוכן או במשמעות או
בערכים - אלא בדינמיקה פנימית, זורמת ומתפרצת שנוכחת שם כל
הזמן, כמו כספית במדחום, או דם בעורקים; זורם, חם, מלא חיוניות
ועוצמה שקטה. נוכחות שגם כשכלום לא קורה היא שם, כתנין ענקי
מתחת למי אגם שלווים.
אם כן, 'לדעת לחיות' זה יותר לדעת במובן התנכי, זה של תודעה
רוחשת חיים, מעניקה חיים. תודעה שידיעתה מלאה בנוכחות לא
אינטלקטואלית, אלא נוכחת ודינמית; 'לדעת' במובן של ליצור
חיים.
והאספקט הזה של לחיות את החיים מתוך יצירה מתמדת שלהם יש
מאין - חסר לרב.
אנו רק נראים חיים; פועלים, משתוקקים וכו', אך כל זה מונע
ומופעל מהעדרם של החיים, מן הריקנות שזורקת אותנו לכסות אותה
במשהו ומהר, כמו עירום מבייש בפרהסיה.
ובינתיים אנו ממתינים, מחכים להתאהבות שתמלא את החסר, לריגוש
הבא וכו', אך כל אלה מתרחשים פחות ופחות - ככל שאדם מתקרב לגיל
העמידה. כי מגיל מסויים ואילך החיים עצמם מספקים פחות ופחות
גירויים וריגושים. כשמתבוננים באנשים שגיל הנעורים מאחוריהם
והם מתחילים להתקרב לגיל העמידה - רואים אותם שוקעים בתוכם
(כמו סופלה שהוצא לפתע מתנור הגירויים החיצוניים), שוקעים לתוך
החלל של העדר חייהם.
ומאז חיים אותם במין סידרה מכאנית של פעולות אוטומטיות
וסמי-אוטומטיות. כשבין פעולה לפעילות, מחכים לגודו (סמואל
בקט), מסדרים את הכיסאות לאורחים שכבר לא יבואו (יוג'ין
יונסקו) או יורדים האחד לחיי השני (ז'אן פול סארטר, חנוך
לוין).
ובתוך כל זה, אין מי שיזכיר את ההעדר הנורא הזה של החיים
שאנשים אינם חיים אותם. כפי שעשה הילד בבגדי המלך החדשים;
מישהו שיצביע על ההונאה הזו, על החיפוי הכוזב של 'הנה אלה הם
חיי', (עבודה, ילדים, תחביבים, תחומי עניין, חובות, מטלות,
סידורים, חברים וכו').
וגם אף אחד לא בא לשאול מישהו שאלה כמו: 'אז אלה החיים שלך?'
או: 'האם לזה ציפית'? או: 'האם לחיים שאתה חי אתה יכול לקרוא:
'חיים'? או שזה הדבר הטוב ביותר (יחסית) שניתן לעשות בהעדרם'?

ויש אנשים שעושים מאמצים כדי לא לשקוע לכלום. קוראים ספרים,
הולכים לסדנאות, אך משום מה בסופו של דבר, אף אחד מאלה לא
מסובב את המפתח בסויץ' של מכונית חייהם. סויץ' שמדליק את המנוע
של החיים הפנימיים.

גבריאל רעם.
21.4.2003

סיפרו החדש של גבריאל רעם: "אמנות השיחה, מלהג ופטפוט, עד
הידברות ודיאלוג" - יצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות ונמצא
בחנויות מאז מרץ 2003