את שם?
התכסית בשם של עץ, פנים,
מקום נסתר בין שדייך
שבו אפשר לשמוע תוף מנגן
טראנס קטן חתום במעטפתך
ואת שלוחה חמש אחד תשע
מן המרכזיה אל מפתח
תיבת הדואר של נערה, אל המקור.
הלו? בואי נשבור בקבוק של ספרייט
באמצע קרחתו של הבודהא.
לא בפסל, באבן, אלא במרכז.
נתקיף את השקט בעיניו.
זה
יכניס קצת דם לעצמותינו.
לאן עוד נפנה
בחלל הריק?
במי עוד נבעט אם נפסיק להכאיב
אחד לשניה. אחת לדקה?
אם נפסיק להחדיר מברגים חלודים אל
תוך עצמינו
לסובב, לכייל, לתקן, לווסת.
אנחנו אנשי המתכת החורקת.
חתיכות קלקר וגריז בפרקים.
מאוורר מהמהם, מחרחר לאחור.
איך נלמד להפסיק לשאול
איך?
איך ניפול לאחור, בוטחים
בצבעיו של הכלום,
ילדי אדם זעירים
אל מול הכחול.
איך נצליח לפסוע בשקט
בפינת דיזינגוף אבן גבירול? |
